בקיצור: אישה שרוצה להתגרש
מבעלה, תלויה לחלוטין ברצונו הטוב של הבעל, או ברצונו הרע [52]
זה הסיפור להיום.
אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם
סיפור חדש.
בעיה
יש בעיה בישראל, לכאורה בעיה שולית של מספר
נשים, למעשה בעיה שצריכה להדאיג כל אדם, אם את אשה זה עלול לקרות לך. אם אתה גבר,
זה עלול לקרות לאחותך, לבתך או לחברתך. זה צריך לקומם כל אדם, גם חילוני וגם דתי,
שכן בשם היהדות נעשים פה מעשים חמורים, שפוגעים גם במעמד האשה וגם במעמד היהדות.
(הדברים הללו נכתבים גם לאנשים שאינם
מכירים את הסיפור הזה ולכן סליחה מן הקוראים שיודעים כבר חלק, או רוב, הדברים
הללו).
אשה יהודיה נשואה, אם היא רוצה להתגרש
מבעלה, או אם בעלה רוצה לגרש אותה, חייבת לקבל גט שיינתן מרצונו החופשי של הבעל.
בתי הדין הרבניים (ברובם) משתפים פעולה עם הבעל בסחטנות ולעתים אף בהתעללות באשה, על
מנת להשיג את הגט מרצונו של הבעל. הדברים אמורים גם באלמנה שחייבת לקבל חליצה מידי
גיסה.
גט
מעושה
כבר במשנה נקבע "כופין אותו עד שיאמר:
רוצה אני" ובגולה היה נוהג שהרב מחייב את הבעל לתת גט, בניגוד לרצונו, ואם
הוא מסרב, מטילים עליו חרם, דבר שיהודים דתיים לא יכלו לעמוד בו. בישראל חוששים
הדיינים כי עשרים שנה לאחר מכן יבוא הבעל ויטען כי הגט שנתן הוא "גט
מעושה", כלומר גט כפוי, ואז הגט בטל, האשה הופכת נואפת וילדיה הופכים ממזרים.
מחמת חשש זה הם עומדים לצידו של הבעל ומתייחסים לאשה כאל נשוא המשפט ולא כאל יצור
אנושי שיש לו זכויות. הבעל יכול לדרוש את הדירה, את כל הרכוש ואת המשמורת על
הילדים. הבעל יכול לדרוש סכומי כסף גדולים (כבר היה בעל שדרש 400 אלף דולר) –
והדיינים רואים בכך דרישות לגיטימיות שיש מקום לדון בהן ולנסות לשכנע את האשה
להסכים להן. גם אם יש הסדר כספי שסוכם בבית המשפט לענייני משפחה, יכול הבעל בבית
הדין הרבני לדרוש מהאשה לוותר עליו, והדיינים יתמכו בדרישה זו. אומנם לבית הדין הרבני
יש אמצעים להפעיל לחץ על הבעל הסרבן אבל משתמשים בהם רק כלפי בעל שבעזות מצח אומר:
לא אתן גט. כל דרישה קשה כזאת, כנזכר לעיל, היא בגדר תנאי, שמותר לבעל להעלות ולכן
רק אידיוט יסרב במפורש, אם הוא יכול להעמיד תנאים שהם דרישות מטורפות.
תנאים
בלתי-אנושיים
אשה אחרי שנפרדה מבעלה, היא עדיין אשת איש
ועליה לחיות בתנאים בלתי-אנושיים (שיפורטו בהמשך) עד קבלת הגט, כלומר במשך שנים
(שלוש, שש, וכבר שמענו על מקרה שבו נמשך הדיון 19 שנה). לעתים עליה לפרנס את הילדים
ולעתים מחייב בית הדין את הבעל במזונות ילדיו. בתקופה זו אסור לה להכניס גבר אחר
לחייה. אם היא נפגשת עם גבר כלשהו בקניון ושותה אתו קפה, יכול הבעל לשלוח בלשים,
לצלם אותה, להביא את התמונה לבית הדין ואז יוציא בית הדין צו האוסר עליה להתרועע
עם הגבר הזה. לכשתקבל האשה גט, ייכתב בגט כי היא אסורה לבעלה ולבועלה, שזה הגבר
בתמונה. באותה הזדמנות ייגש שמש בית הדין לבעל וישאל אותו אם הוא רוצה להוסיף עוד כמה
שמות לרשימת הגברים שאסור לגרושה להתחתן עמם, והוא יכול להוסיף את שמות כל הגברים
שהוא חושב שיש סיכוי שירצו להתחתן אתה. למה לא?!
ידועים
בציבור
כל אותן השנים של פירוד, יכול הבעל להתרועע
עם נשים כרצונו. הוא יכול לעבור לגור יחד עם אשה אחרת, לחיות יחד אתה כ"ידועים
בציבור" ואף להביא ילדים לעולם, באין מכלים. ואם האשה השנייה לוחצת עליו
להפוך את הקשר לחוקי, הוא יכול לקבל, די בקלות, חתימה של מאה רבנים לשאת אשה שנייה,
אם הדיינים רואים שהאשה הראשונה אינה מוכנה להסכים לדרישות המטורפות של הבעל. לפי
"הארץ" היום (22.2.2006) יש 25 מקרים כאלה כל שנה. למעשה אין שום גורם
לחץ על הבעל בכל השנים להסכים לגט, בשעה שהאשה רואה איך שנותיה הטובות חולפות
והדיינים משתפים פעולה עם הבעל לסחוב את העניין עד שתגיע לגיל בו לא תוכל יותר
להביא ילדים לעולם.
כאמור, האשה יושבת בבית הדין אומללה ולטענותיה
אין שומע. רק לדברי הבעל יש חשיבות. המדובר במרבית הדיינים, אנשים שלא שירתו
בצה"ל. אשה שמעיזה לצעוק בבית הדין, או אפילו להגיד שהיא רוצה להתייעץ עם
גורם אחר, עלולה להישלח למאסר בעוון "זילות בית דין". יש גם כמה דיינים,
ברובם כאלה ששירתו בצה"ל ושיש אלוהים בלבם, והם מאזינים לאשה ומנסים לעזור לה
– אבל הם המיעוט.
חליצה
ונישואי קפריסין
כל מה שנאמר על בעל שמסרב לגרש את אשתו
נכון גם על גיס שצריך לתת חליצה לאלמנת אחיו. גם פה יש סחטנות, דרישה שתוותר על
הדירה בה היא גרה ותעביר אותה לרשות משפחת הבעל המת. המדובר בעיקר באלמנות חללי
צה"ל ובאלמנות נפגעי הפיגועים שלא די באסון שנגרם להם בידי האויבים, באים
יהודים, הגיס והדיינים, ומוסיפים על הסבל.
הדברים הללו אמורים גם בנשים שלא התחתנו
ברבנות. אומנם נישואי קפריסין מוכרים בארץ, אך לא גירושי קפריסין. זוגות שהתחתנו
בקפריסין, או בכל דרך אחרת, גם זוגות כאלה צריכים ללכת לבית הדין הרבני לסדר גט, ושם
האשה חשופה לסחטנות וליתר הצרות שנפלו על ראשה של האשה שהתחתנה בנישואים האורתודוקסיים
המוכרים.
דיברנו על הנשים האומללות שבעליהן החליטו
להתעלל בהן, במסגרת המאבק המלוכלך שמנהלים זוגות מתגרשים בכל העולם. לפי עתון
"הארץ" מהיום (22.2.2006) המדובר במאה אלף נשים בישראל. אולם גם נשים
שלא נכנסו למאבק ראש בראש בבעל, ברגע שהן מגיעות לעורך דין, או לטוענת הרבנית,
מתבהר להן מצבן הנחות וכי כדאי להן לוותר לבעל ולא לנסות להילחם, שכן במאבק כזה
מצבן יהיה גרוע. גם אלה שלא נסחפו למאבק נאלצות להסכים מראש לדרישות הבעל, שכן אין
להם סיכוי להתנגד.
פתרונות
כל זה איננו "היהדות". זאת
מדיניות של מרבית הדיינים בבתי הדין הרבניים בישראל, המתבססת על פרשנות בלתי-מאוזנת
של ההלכה. ניתן לפתור את הבעייה במסגרת ההלכה (האורתודוקסית) ולמנוע אותה בדרכים
שונות:
-
הפקעת נישואין, שכן הבעל הרשע אינו מקיים את ההתחייבות שלו לכבד, לזון ולפרנס את
האשה, ככתוב בכתובה, שהיא חוזה, והבעל הוא שקרן שאינו מקיים את החוזה ולכן החוזה
בטל (לפי שיטת הרב ריסקין)
לחייב
גט על הבעל, לאחר 18 חודשים שבני הזוג חיו בפירוד (שיטת הרב פלאג'י)
-
להפעיל אמצעי כפייה על הבעל, בהתאם לכתוב במשנה
-
להכניס בכתובה סעיף המהווה הסכמה לגט אם הבעל אינו חי עם אשתו שנתיים ומעלה
-
שכל אשה שנקלעת למצב של סירוב גט משך שנים תאיים על בית הדין שתלך ותביא לעולם
ממזרים, איום שאולי יפחיד את הדיינים יותר מהחשש שהבעל יטען ל"גט מעושה"
(י.ר.)
יש גם סידור שנקרא "הסכם
קדם-נישואין", בו מתחייבים שני בני הזוג לשלם פיצויים על כל יום בו הם מסרבים
לתת, או לקבל, גט. סידור זה איננו מושלם אך הוא מהווה התקדמות. גם הסכם כזה (שנכתב
ע"י רבנים) איננו מקובל על מרבית הרבנים. הם לא ימליצו בפני הזוגות להתעניין
בנושא ולחתום עליו, וזוג שבא ומבקש לרשום את ההסכם בבית הדין הרבני, כדין כל חוזה
שדורש אישור, יתקל בד"כ בסירוב.
פתרון אחר הוא להנהיג בישראל נישואין
אזרחיים. זה אינו פותר את הבעיה של כל הנשים שהתחתנו, ושיתחתנו בנישואים הרגילים,
האורתודוקסיים. אבל זה כן פותר את בעיתם של 300 אלף העולים, אזרחי ישראל, בנים לאב
יהודי, שאינם יהודים ע"פ ההלכה ואינם יכולים להינשא בישראל כלל, בשום דרך
שהיא. 300 אלף איש! וריאציה של נישואין אזרחיים הם הפטנט הקרוי "ברית
הזוגיות", רעיון שהוסכם עליו לפני מספר שנים, אך נגנז ברגע שפוליטיקאים
החליטו שהם יכולים לחיות בלעדיו ולא אכפת להם ממסורבות הגט ומהעולים שהם בנים לאב
יהודי.
פוליטיקה
פתרון ריאלי יותר יכול להיות שארגון
"קולך", או גוף אחר, ישיג הסכמה של כל פוליטיקאי (אישית), מכל המפלגות
(פרט לחרדים המתנגדים) לראות בנושא הזה של "מסורבות הגט" נושא הומני ולא
פוליטי והתחייבות מצדם להתאחד כולם יחד סביב הדרישה מהרבנים למצוא פתרון לבעיה,
ולאיים, שאם לא יימצא פתרון מצד הרבנות, יעבירו בדיון לא מפלגתי את חוק "ברית
הזוגיות", או כל חוק אחר שיבטל את השליטה של דיינים כאלה בחיי כל הנשים
היהודיות ואת היכולת שלהם לאמלל אותן.
הערה
מי שקורא את הדברים, יכול לקבל את הרושם שכל הגברים,
או כל הגברים המתגרשים, כולם רשעים שנוהגים בנשותיהם לשעבר באכזריות בלתי-אנושית.
זה כמובן לא מה שקורה במציאות. עד כמה שאני יודע, יש הרבה גברים שמתגרשים בהסכמה, משלמים
את כל מה שצריך ברוחב לב, ממשיכים לשמור על קשרים עם אם ילדיהם, ועם ילדיהם,
ומוכנים אפילו לקפוץ לבית שלה להחליף לה נורת חשמל, או כל בעיה, אם היא נתקלת
בקושי. יש גם גברים שסובלים מנשותיהם לשעבר שפוגעות בהן, בעיקר דרך הקשר עם
הילדים. אבל יש לא מעט גברים, יותר מדי, שאינם עומדים בפני הפיתוי למרר את חיי
האשה שממנה נפרדו ולסחוט אותה, כאשר הרבנות מאפשרת זאת.
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
האם אני צודק? אל תסכימו אתי. אתם יכולים לכתוב תגובה לשלוח אותה אלי, אל הדוא"ל שלי, המופיע בהמשך. אל
תשכחו לכתוב את שימכם בתחילת התגובה, או בסופה. כמו כן, בהמשך הפוסט הזה יש כפתור תגובות
(או Comments). אתם יכולים לעשות עליו
קליק ולכתוב שם את התגובה שלכם.
אם ברצונכם לקבל בדוא"ל הודעה על כל פוסט חדש
– שילחו אלי מסר בדוא"ל, עם הכותרת "שלח לי את ההודעות על כל פרסום
בבלוג שלך", לכתובת:
תגיות: מסורבות הגט, דת, יהדות,
הלכה, נשים, המשנה, גירושין, חליצה, עוול, נשים מעלותיהן וסגולותיהן, גברים ונשים,
ידועים בציבור, פמיניזם, אורתודוקסים, בית
הדין הרבני, הארץ, קולך, אסורה לבעלה ולבועלה, מאה רבנים לשאת אשה שנייה, אלמנות
חללי צה"ל, חילול השם, גט מעושה, סחיטה, נישואי קפריסין, הרב פלאג'י, הסכם
קדם-נישואין, ממזרים, נישואין אזרחיים, ברית הזוגיות, יהודים בנים לאב יהודי, נשים
רעות, חרדים, נגד חרדים,
********************************************************************
פורסם
בבלוג שלי ב"תפוז" בתאריך 22 בפברואר 2006. זה היה הפוסט הראשון שכתבתי.
מאז קראו אותו 1,506 איש, וגם היו 19 תגובות (שאבדו)
