י. למה קמה מדינת ישראל: (טו) כלכלת בריטניה

בקיצור: התפקיד של המשבר הכלכלי בבריטניה בהקמת המדינה  [5104, 35]

אל רשימת ההרצאות שלי ביוטיוב

זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.

       מאמר זה הינו גירסה של מאמר קודם שפירסמתי לא מזמן בבלוג שלי ב"תפוז" (ע"ה) - עם כמה תוספות.

כלכלת בריטניה אחרי המלחמה

       אחרי מלחמת העולם השנייה המצב הכלכלי של בריטניה היה "על הפנים". זאת היתה אחת הסיבות לכך שממשלת בריטניה החליטה לוותר על המנדט בפלשתינה (א"י) ולהסתלק מכאן.

       אחרי שנסתיימה מלחמת העולם השנייה, לכאורה בניצחון של בריטניה, הכלכלה של בריטניה היתה מוכה קשות. בריטניה הוציאה רבע מההון הלאומי שלה על המלחמה, על החזקת מיליוני חיילים, על התחמושת, על הדלק ועל אמצעי הלחימה במשך שבע שנות הלחימה, ועל כך שחלק נכבד מכוח העבודה של בריטניה היה מגויס למלחמה. לכן בריטניה היתה אחרי המלחמה בגירעון עצום ובחובות אדירים. שלושה עניינים החמירו את המצב: (א) הנטישה של ארה"ב את בריטניה, את בעלת הברית שלה. (ב) הקשיים במעבר מכלכלת מלחמה לכלכלת שלום. (ג) הצורך להחזיק את איזור הכיבוש הבריטי בגרמניה, שהיתה הרוסה לחלוטין. התושבים בגרמניה, באיזור הכיבוש הבריטי, היו במצב של הרס הכלכלה. אין עבודה, אין ייצור, אין מזון. בריטניה נאלצה לפרנס את מיליוני הגרמנים שחיו באיזור הכיבוש הבריטי, בשעה שאזרחי בריטניה עצמם סבלו מחסור חמור. למרות המצב הכלכלי החמור של בריטניה, ארה"ב הפסיקה את הסיוע שנתנה לבריטניה בזמן המלחמה. המעבר מכלכלת מלחמה לכלכלת שלום היה כרוך בהסעת כל מיליוני החיילים מכל זירות הלחימה אל בריטניה, שיחרורם ושילובם בשוק העבודה. נוסף לכל הצרות, חורף 1947 היה חורף קשה מאוד.

ויתור על האימפריה?

       אחד המהלכים המתבקשים מן המצב הכלכלי החמור היה ויתור על האימפריה, הסתלקות מאותן מושבות, שהחזקתן עולה לאוצר הבריטי יותר מן ההכנסות שמקבלים מהן, או שהשליטה בהן אינה חיונית לבריטניה בגלל חומרי הגלם, כולל דלק, שמפיקים מהן. וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בזמן המלחמה, ועימו מפקדי הצבא, כולל זרועות המודיעין – התנגדו למהלך הזה וחשבו שניתן לעבור את התקופה הקשה, לשקם את הכלכלה, ולהחזיק בכל המושבות. אך מפלגת הלייבור, ובראשה קלמנט אטלי, דרשה את פירוק האימפריה והפניית כל המשאבים לשיקום כלכלת בריטניה ולשיפור איכות החיים של האזרחים. ב-26.7.1945, זמן קצר לאחר סיום הלחמה באירופה, התקיימו בבריטניה בחירות והציבור הבריטי הצביע בהמוניו בעד הלייבור ובעד פירוק האימפריה.

שמירה על משאבים חשובים

       קלמנט אטלי, ועימו שר החוץ שלו, ארנסט בווין, התיישבו לקיים את המדיניות שהם הבטיחו לציבור הבריטי. אבל פה הם נתקלו בהתנגדות חריפה של מפקדי הצבא הבריטי. הללו טענו שבריטניה עומדת בפני חזרת המלחמה, מלחמת העולם השלישית, שצפויה להתרחש מול ברה"מ של סטאלין. במיוחד התנגדו אנשי הצבא להסתלקות מן המזרח התיכון. הנימוק שלהם היה שהדלק, שמתקבל מעיראק, ועובר בצינור הנפט לחיפה – הוא משאב חיוני לבריטניה, גם משיקולים צבאיים, וגם משיקולים כלכליים. הגנרלים איימו בהתפטרות שלהם. לפיכך החליטו אטלי, בווין, ויתר חברי הקבינט הבריטי רק על ויתור על הודו, פקיסטן, ציילון (סרי לנקה) ובורמה. כמו כן הוחלט על הסתלקות הצבא הבריטי ממלחמת האזרחים ביוון, מלחמה נגד הקומוניסטים, שליחיה של ברה"מ. אבל אטלי ובווין נכנעו לצבא והחליט לשמר את השילטון במלאיה (בגלל הגומי החשוב), בקניה, בה היה הבסיס הבריטי העיקרי באפריקה, במצריים, (בה היה הבסיס הבריטי העיקרי במזה"ת, וגם תעלת סואץ), ובקפריסין – וגם בפלשתינה.

       ויתור על המושבות הנ"ל ועל יוון הקל על המצוקה הכלכלית, אבל קיום המושבות האחרות העיק קשות על האוצר הבריטי. במלאייה, בקניה (מאו מאו) ובקפריסין (בשלב מאוחר יותר, א.או.קה.) היו מלחמות נגד המחתרות, ולמרות הקושי, הצבא הבריטי לא ויתר עליהן. המלחמה נמשכה בהן, הבריטים סבלו אבידות קשות, גם של חיילים וגם אזרחים, כולל נשים וילדים, אבל לא ויתרו, עד לשנות השישים של המאה העשרים.

       במקומות רבים החליטו הבריטים על הסתלקות משליטה גלויה במושבות ועברו למדיניות של Covert Empire, "אימפריה חבויה", שילטון של שליטים מקומיים, שנשלטים למעשה ע"י קציני המודיעין הבריטיים. זה עולה כסף (שוחד), אבל זה פיתרון זול בהרבה מאשר להחזיק צבא בריטי במקום. דוגמה לכך היא "הממלכה ההאשימית של עבר הירדן", ממלכת ירדן של היום. המלך עבדאללה (הראשון) היה לכאורה מלך עצמאי. למעשה, הצבא שלו, הלגיון הערבי, היה בפיקוד בריטי. למעשה כל המדינאים החשובים של כל מדינות ערב היו למעשה שליחים של המודיעין הבריטי, ממומנים ע"י שוחד בריטי, ופועלים לפי ההוראות מקהיר, כלומר מלונדון.

המאבק נגד המנדט הבריטי

       אותנו מעניין במיוחד הנושא של המדיניות הבריטית בארץ ישראל. ממשלת אטלי היתה מוכנה לוותר על המנדט ועל השליטה בשטח הזעיר של פלשתינה (א"י), אבל העניין של נמל הנפט בחיפה, ושל צינור הנפט מעיראק, גרם לכך שזה לא בא בחשבון. דומני, שרוב ההסטוריונים לא נתנו משקל להיבט הזה של המנדט הבריטי וסיומו. פה נכנס העניין של המאבק הציוני נגד המנדט הבריטי, המנדטור שמנע את עליית מאות אלפי העקורים ממחנות העקורים בגרמניה אל א"י. חלק חשוב מהמאבק היה המאבק של התנועה הציונית, בראשות דוד בן גוריון. תנועת "הבריחה" ומפעל ההעפלה של "עליה ב'" היו חלק מהמאבק הזה. בא"י היו הפגנות ושביתות בסיסמה "מדינה עברית, עלייה חופשית", שיצרו לחץ על ממשלת בריטניה. מה שהועיל הרבה יותר, לדעתי (י.ר.), היה מאבק המחתרות נגד השילטון הבריטי. אצ"ל, לח"י, וחלק מהזמן גם "ההגנה", במסגרת "תנועת המרי העברי", ביצעו פעולות של פגיעה במוסדות שילטון המנדטורי בארץ. המטרה הרשמית של הפעולות, כפי שהגדיר אותה מנחם בגין, מפקד האצ"ל, היתה לפגוע בסמלי השילטון ולהראות לבריטים, שאינם שולטים בשטח. אבל תוצאה חשובה יותר היתה הצורך של הממשלה הבריטית להקצות משאבים למלחמה במחתרות ובהעפלה, בזמן שבבריטניה היה מחסור גדול. בווין שלח לא"י את הדיביזיה השישית ("הכלניות"), שתנהל פעולות של עוצר ושל חיפוש אחר חברי המחתרות וחיפוש הנשק שלהם. ההתמגנות של כל אתרי השילטון המנדטורי (בווינגראד), כנגד ההתקפות של המחתרות, עלתה סכומים לא מבוטלים. בווין הורה לצי הבריטי להקצות שלוש משחתות למאבק נגד אוניות המעפילים, בשעה שלבריטניה היה מחסור בספינות כדי להחזיר את החיילים הבריטיים המשוחררים מכל החזיתות.

בריטניה מוותרת על א"י

       בפברואר 1947 נפל האסימון, והקבינט הבריטי החליט שאי אפשר יותר להמשיך בשילטון המנדט בארץ זו. הממשלה הבריטית הצהירה שהיא מחזירה את המנדט לאו"ם, היורש של "חבר הלאומים", שנתן את המנדט חבריטניה - שהא"ם יחליט מה לעשות בצרה הזאת. האו"ם שלח למקום ועדת בדיקה, ועדת אונסקו"פ, וההמשך ידוע. אבל הבריטים לא באמת ויתרו על חיפה ועל נמל הנפט. "הליגה הערבית" שהוקמה ע"י אנתוני אידן, שהיה שר החוץ בממשלת בריטניה בתקופת מלחמת העולם השניה, שהופעלה ע"י בריגדיר אילטיד קלייטון (Iltyd Nicholl Clayton), קצין המודיעין הבריטי בקהיר, החליטה בתאריך 17.12.1945, על פלישה למדינה היהודית ביום שהיא תוקם, לחסל את הנוכחות הציונית בארץ זו, ולבצע שחיטה המונית, כמו בימי הצלבנים (כך הודיע אחמד שוקיירי). המלך עבדאללה הבטיח עד לרגע האחרון שלא יפלוש. המלך פארוק במצריים התנגד לפלישה. אבל קלייטון הפעיל לחצים, וכל צבאות ערב, ביעוץ בריטי, פלשו לא"י ביום הכרזת המדינה. התוכנית של קלייטון היתה שצבאות ערב יכבשו את כל פלשתינה, יחסלו את המדינה היהודית, ירכזו את הפליטים היהודים מן הטבח ברצועת החוף, מתל אביב עד עתלית, ויחלקו את השטח בין מדינות ערב, המונהגות ע"י הבובות של הבריטים. בניגוד למה שאומרים כמעט כל ההסטוריונים – הבריטים לא החליטו להסתלק מפלשתינה, אלא רק להפעיל את "הליגה הערבית", כדי לחסל את המדינה היהודית, ולהמשיך לשלוט בפלשתינה ובנמל הנפט בחיפה, בכיסוי של שילטון ערבי, לכאורה.

האמברגו

       האמריקאים ראו את מה שהבריטים זוממים. ג'ורג' מרשל, מזכיר המדינה האמריקאי, קרא למשה שרת והזהיר אותו שפה הולכת להיות שחיטה המונית של כל היהודים בא"י. והוא הזהיר אותו: "אל תצפו לכך שאנחנו נבוא להציל אותכם". כלומר, אם אתם היהודים תחליטו להכריז על מדינה יהחודית, אתם כולכם תמותו, ואנחנו נעמוד מן הצד. ליתר ביטחון העבירו האמריאים באו"ם החלטה של אמברגו, כלומר איסור על מכירת נשק לכוחות הלוחמים בארץ. איסור למכור נשק למדינות ערב, שצבאותיהם חמושים בתותחים, טנקים ומטוסים, ואיסור למכור נשק ליהודים שיש להם רק סטנים (תת מקלעים). אובייקטיביות מדהימה.

סטאלין הציל אותנו

       מי שעמד בפרץ ומנע את ביצוע המזימה הבריטית היה סטאלין. הבריטים חשבו שהצבאות הערביים יחסלו את כל היהודים בארץ, והבריטים יחזרו לשלוט בחיפה ובצינור הנפט אליה. סטאלין החליט למנוע את זה, לא מאהבת היהודים, אלא משינאת הבריטים. הוא סיפק לנו, באמצעות הווסאלים הצ'כיים שלו, את הנשק הדרוש כדי להילחם, לעמוד על נפשנו - ואחר איפשר לנו הנשק הזה אפילו לנצח את כל הצבאות הערביים, ולגרש מהארץ גם את כל החיילים שלהם, וגם את האוכלוסיה הערבית שתמכה בהם (שברובה ברחה מפחד שהיהודים יעשו להם מה שנעשה בדיר יאסין).

       סוף טוב – הכל טוב. אבל הסיפור היה רע, רע מאוד.

עוד

       מאמר של פרופ' מאיר זמיר ב"הארץ" בעברית, רק למנויי "הארץ", בכתובת:

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2430318

ובאנגלית בכתובת:

https://www.haaretz.com/.premium-u-k-intel-goaded-arabs-into-48-war-papers-show-1.5300880

       אם הנושא מעניין אותכם, כדאי לכם לרכוש גם את הספר "קץ המנדט הבריטי על ארץ ישראל - בין כלכלה קורסת ליומרות מדיניות" של ד"ר צבי גרינברג (הוצאת "רסלינג"), שזה הדוקטורט של גרינברג, וגם את הספר "הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור הישראלית" של ד"ר עזרא נשרי (הוצאת סטימצקי), שגם זה הדוקטורט של נשרי.

יוסף רגב

-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-

  האם אני צודק? אל תסכימו אתי. אתם יכולים לכתוב תגובה לשלוח אותה אלי, אל הדוא"ל שלי, המופיע בהמשך. אל תשכחו לכתוב את שימכם בתחילת התגובה, או בסופה. כמו כן, בהמשך הפוסט הזה יש כפתור תגובות (או Comments). אתם יכולים לעשות עליו קליק ולכתוב שם את התגובה שלכם.

   אם ברצונכם לקבל בדוא"ל הודעה על כל פוסט חדש – שילחו אלי מסר בדוא"ל, עם הכותרת "שלח לי את ההודעות על כל פרסום בבלוג שלך", לכתובת:

regevj@bgu.ac.il

תגיות: הסטוריה, בריטניה, ימי המנדט, מדינת ישראל (הקמתה), כלכלה, מלחמת העולם השניה, ארה"ב, גרמניה, מלחמת ישראל ערב, צ'רצ'יל, אטלי, בווין, דלק, חיפה, יוון, ממלכת ירדן, עבדאללה הראשון, פארוק, המודיעין הבריטי, העקורים בגרמניה, תנועת הבריחה, עליה ב', אצ"ל, לח"י, תנועת המרי העברי, בגין, ועדת אונסקו"פ, אידן, הליגה הערבית, אחמד שוקיירי, אמברגו, ג'ורג' מרשל, סטלין, מלחמת העצמאות, דיר יאסין, הפליטים הערביים, תובנות, בריגדיר קלייטון, אימפריה חבויה, משה שרת,

מאמר זה בופיע בבלוג שלי ב"תפוז" בתאריך 20/03/2020

עד אז היו 1,266,403 כניסות לבלוג שלי ב"תפוז", וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006

י. הסרטיפיקטים הארורים, האמת על (א)

בקיצור: אמת לא ידועה ולא סימפאטית [3,4775]

אל רשימת ההרצאות שלי ביוטיוב

זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.

סיפור הסרטיפיקטים

       בתקופת המנדט, כל יהודי שרצה לעלות ארצה, היה זקוק לסרטיפיקט, אישור כניסה - תעודה נכספת, שרק מעטים זכו לה. אנו דרשנו "עליה חופשית" (וגם "מדינה עברית") וקיללנו את משטר הסרטיפיקטים. זה מה שידעו כל היהודים אז, בארץ ובחו"ל, ודומני שזה מה שמלמדים את הנערים והילדים בבתי הספר. אז, זהו – שלא. זאת לא האמת, זאת לא התמונה השלימה. 

       סיפור הסרטיפיקטים הוא חלק מהסיפור הגדול של המנדט הבריטי ויחס הבריטים לישוב היהודי, עד לקום המדינה. גם פה למדנו שהבריטים היו עוינים לישוב הציוני והטילו עליו גזירות, שנקראו "הספר הלבן", שהיו שלושה כאלה. גם פה, זאת לא התמונה השלימה. אנו יודעים היום, מכירים היום, את מה שהיה אחרי הספר הלבן השלישי של מקדונלד משנת 1939, ועל המאבק המר שבין הבריטים לבין הישוב היהודי בארץ. אבל זה רק חלק מן התמונה - החלק השלישי. חשוב לדעת גם מה קרה בחלק הראשון, בשנות העשרים למאה שעברה, קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה.

       במלחמת העולם הראשונה שולחים הבריטים צבא למזרח התיכון, כדי לתקוף את האימפריה העותומנית, שכן זו נלחמת במעצמות הברית, לצידן של מעצמות הציר, גרמניה, אוסטריה ובולגריה. הצבא הבריטי, בפיקודו של גנרל אלנבי מצליח במשימה, כובש את א"י, כובש את סוריה, והטורקים נכנעים ויוצאים מן המלחמה. הצהרת בלפור היא הצהרה של הממשלה הבריטית על כוונתה לאפשר ליהודים להקים בית לאומי בפלשתינה. הצהרת בלפור, שהופכת בהסכמי סן רמו של "חבר הלאומים" למסמך רשמי ומחייב, בנויה על הרעיון שניתן לקחת 12 מיליון יהודים, שנרדפים בכל מדינות אירופה, ולתת להם להקים מושבה בפלשתינה, שבה חיים באותו זמן כחצי מיליון תושבים מקומיים, תוך שמירת הזכויות של המקומיים. הסכמי סן רמו נחתמו אחרי התקופה שמייד אחרי מלחמת העולם הראשונה, תקופה איומה, שבה נרצחו עשרות אלפי יהודים במזרח אירופה, תקופה שנשכחה בגלל השואה שבאה אחריה במלחמת העולם השנייה. לכן כל מדינות העולם, כולל ארה"ב, שלא הייתה חברה בחבר הלאומים, חותמות על הסכמי סן רמו.

       אף אחד לא חשב ש-12 מיליון יהודים יעזבו ביום אחד את בתיהם באירופה ויהגרו לפלשתינה, אבל ההנחה של כולם, ובמיוחד של הבריטים, הייתה שתהיה התגייסות גדולה של העם היהודי, מכל העולם, ליישב את פלשתינה ביהודים. ליישב, כלומר להעלות אנשים ולהזרים כספים כדי לבנות משק שיכיל את כל המהגרים וייתן להם פרנסה. וזה לא קרה. זאת תמצית הסיפור, שאת פרטיו נביא בהמשך.

מייד אחרי המלחמה

       הצבא הבריטים כובש את פלשתינה ומייד יש יהודים שרוצים לעלות ארצה. נשאלת השאלה: האם לאפשר להם? הארץ נמצאת תחת ממשל צבאי, תחת כיבוש. במצב הזה אסור לשנות את הדמוגרפיה בשטח. אסור להעביר אוכלוסין לשטח הכבוש ואסור לרכוש קרקעות. הממשל הבריטי מוצא לכך פיתרון: מותר לאפשר לאנשים שגורשו במהלך המלחמה, לחזור לבתיהם. ואכן יש לא מעט יהודים שגורשו ע"י השלטון העותומני, חלקם במצרים וחלקם ברוסיה. כיוון שכך, מתאפשרת חזרתם לארץ של יהודים ממצרים ומרוסיה, כולל האוניה "רוסלאן", ה"מייפלאור" של העלייה השלישית. בין החוזרים יש גם כמה כאלה, שלא גורשו, שהסתננו פנימה, והבריטים לא הקפידו.

       בשנת 1920 מסתיים הממשל הצבאי בפלשתינה. השטח עובר למשרד המושבות ומתנהל במשטר של מנדט, כלומר שליחות - שליחות של הבריטים להקמת ישוב יהודי גדול, בית לאומי, בפלשתינה. לצורך זה נשלח לארץ יהודי, הרברט סמואל, יהודי בריטי שאיננו ציוני מוצהר, אבל עם יחס חיובי לציונות, והוא נשלח בתפקיד הנציב העליון, כך שהוא יכול לקדם את השליחות.

הנציב העליון היהודי

       הרברט סמואל מגיע לירושלים בתאריך 1.7.1920. הוא הולך בשבת לבית הכנסת וקורא את הפטרת "נחמו". כשהסתיים המימשל הצבאי, תם האיסור על יהודים לעלות לארץ והשערים נפתחו לעליה המונית. אבל עליה המונית לא הייתה. העליה ההמונית לא התרחשה משתי סיבות. הסיבה הראשונה הייתה שהיהודים לא זרמו באלפיהם לארץ המובטחת. היו יהודים שתלו את תקוותם ברוסיה הסובייטית ובכך שהקומוניזם יביא אושר ועושר לכל האנשים בעולם, גם ליהודים. היו יהודים שהעדיפו להגר ל"גולדענע מדינה", מדינת הזהב, כלומר ארה"ב, ולא להגר לארץ הנידחת באסיה. והיא הייתה אז באמת ארץ נידחת ונחשלת. כשאמא שלי רעיה רגב (ברמן) הגיעה ארצה, בשנת 1925, לא היו אפילו מקררים, שהם ארגזי קרח. כשקנו חמאה, שמו אותה במים, כדי שלא תימס בחום. כשרצו להגיע מתל אביב לפתח תקווה, הלכו ברגל. אז מי רוצה לבוא לארץ כזאת?

       הסיבה השניה, החשובה יותר, היא שהיהודים העשירים לא היו מוכנים להשתתף במהפכה הזאת. עוד לפני סוף המלחמה הגיעה לארץ משלחת של יהדות העולם, יהודים לא ציונים. אחרי המלחמה נערכה מגבית בעולם למימון ההתיישבות בא"י, והמגבית הייתה כישלון. רק חצי מיליון ליש"ט נאספו, וזה היה טיפה בים הצרכים. הרצל האמין, ובנה על זה, שהיהודים העשירים, רוטשילד, הירש והאחרים, יסכימו לממן את הפרויקט הציוני, והנה הפרויקט הציוני יכול להתגשם. אבל המימון הגדול, מיליוני הליש"ט שהיו דרושים – לא הגיעו.

הירידה

       התוצאה הקשה הייתה שאלפי יהודים עלו לארץ, בהתלהבות ציונית, ולא מצאו עבודה, ולא הייתה להם פרנסה. כמה התאבדו מרוב האכזבה, ורבים יותר חזרו לארצות מוצאם, מאוכזבים קשות. היו תקופות שבהן מספר היורדים מן הארץ היה שווה למספר העולים. וייצמן קרא: העם היהודי-אייכה? וזה היה המצב. היהודים קיבלו הזדמנות להקים בית לאומי בארץ אבותיהם – ופספסו אותה בגדול. זאת האמת, שספק אם היא מוכרת לכם.

       השלטון הבריטי ניסה לעזור להתיישבות היהודית, ועל כך נרחיב את הדיבור בהמשך. אבל זה לא הועיל. הזרם של יהודים שעולים ויהודים שיורדים באכזבה – הבריטים לא יכלו למנוע אותו. כיוון שכך, שלטונות המנדט הבריטי נועדו עם נציגי הישוב הציוני בארץ והחליטו על סרטיפיקטים, אישורי כניסה לארץ, במספר מוגבל. בכל שנה יוחלט על מספר העולים שיכולים להיכנס לארץ ויוכלו למצוא עבודה ולתרום לכלכלת הישוב. הסרטיפיקטים הארורים? כן, זאת לא הייתה גזירה מרושעת של הבריטים, אלא החלטה מושכלת, שמקובלת על הישוב הציוני. בהמשך אנו צעקנו "עליה חופשית" ועשינו הפגנות, אבל בהתחלה הסרטיפיקטים לא היו צעד אנטי ציוני.

       הסיפור הזה מבוסס על הרצאתו של פרופ' גדעון ביגר, במסגרת סמינר של "אבות ומייסדים".

פורסם במקור בתאריך    02/05/2019ומספרו בתפוז היה 7485929

יוסף רגב

-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-

     האם אני צודק? אל תסכימו אתי. בהמשך הפוסט הזה יש בד"כ כפתור תגובות (או Comments). עשו עליו קליק וקיראו אותן. אל תשכחו לכתוב את שימכם בתחילת התגובה, או בסופה.

   אם ברצונכם לקבל בדוא"ל הודעה על כל פוסט חדש – שילחו אלי מסר בדוא"ל, עם הכותרת "שלח לי את ההודעות על כל פרסום בבלוג שלך", לכתובת:

regevj@bgu.ac.il

תגיות: הסטוריה, ימי המנדט, ציונות, הנציבים העליונים הבריטיים, עליה לארץ, ירידה מהארץ, מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, בריטניה, הסכמי סן רמו, הספר הלבן, גדעון ביגר, אבות ומייסדים, רעיה רגב (ברמן), לפעמים זה כל כך נכון, תובנות,
********************************************************************