בקיצור: אמת לא ידועה ולא
סימפאטית [3,4775]
זה הסיפור להיום.
אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם
סיפור חדש.
סיפור
הסרטיפיקטים
בתקופת המנדט, כל יהודי שרצה לעלות ארצה, היה
זקוק לסרטיפיקט, אישור כניסה - תעודה נכספת, שרק מעטים זכו לה. אנו דרשנו
"עליה חופשית" (וגם "מדינה עברית") וקיללנו את משטר הסרטיפיקטים. זה מה
שידעו כל היהודים אז, בארץ ובחו"ל, ודומני שזה מה שמלמדים את הנערים והילדים
בבתי הספר. אז, זהו – שלא. זאת לא האמת, זאת לא התמונה השלימה.
סיפור הסרטיפיקטים הוא חלק מהסיפור הגדול
של המנדט הבריטי ויחס הבריטים לישוב היהודי, עד לקום המדינה. גם פה למדנו שהבריטים
היו עוינים לישוב הציוני והטילו עליו גזירות, שנקראו "הספר הלבן", שהיו
שלושה כאלה. גם פה, זאת לא התמונה השלימה. אנו יודעים היום, מכירים היום, את מה
שהיה אחרי הספר הלבן השלישי של מקדונלד משנת 1939, ועל המאבק המר שבין הבריטים
לבין הישוב היהודי בארץ. אבל זה רק חלק מן התמונה - החלק השלישי. חשוב לדעת גם מה
קרה בחלק הראשון, בשנות העשרים למאה שעברה, קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה.
במלחמת העולם הראשונה שולחים הבריטים צבא
למזרח התיכון, כדי לתקוף את האימפריה העותומנית, שכן זו נלחמת במעצמות הברית,
לצידן של מעצמות הציר, גרמניה, אוסטריה ובולגריה. הצבא הבריטי, בפיקודו של גנרל
אלנבי מצליח במשימה, כובש את א"י, כובש את סוריה, והטורקים נכנעים ויוצאים מן
המלחמה. הצהרת בלפור היא הצהרה של הממשלה הבריטית על כוונתה לאפשר ליהודים להקים
בית לאומי בפלשתינה. הצהרת בלפור, שהופכת בהסכמי סן רמו של "חבר
הלאומים" למסמך רשמי ומחייב, בנויה על הרעיון שניתן לקחת 12 מיליון יהודים,
שנרדפים בכל מדינות אירופה, ולתת להם להקים מושבה בפלשתינה, שבה חיים באותו זמן כחצי
מיליון תושבים מקומיים, תוך שמירת הזכויות של המקומיים. הסכמי סן רמו נחתמו אחרי
התקופה שמייד אחרי מלחמת העולם הראשונה, תקופה איומה, שבה נרצחו עשרות אלפי יהודים
במזרח אירופה, תקופה שנשכחה בגלל השואה שבאה אחריה במלחמת העולם השנייה. לכן כל
מדינות העולם, כולל ארה"ב, שלא הייתה חברה בחבר הלאומים, חותמות על הסכמי סן
רמו.
אף אחד לא חשב ש-12 מיליון יהודים יעזבו
ביום אחד את בתיהם באירופה ויהגרו לפלשתינה, אבל ההנחה של כולם, ובמיוחד של
הבריטים, הייתה שתהיה התגייסות גדולה של העם היהודי, מכל העולם, ליישב את פלשתינה
ביהודים. ליישב, כלומר להעלות אנשים ולהזרים כספים כדי לבנות משק שיכיל את כל
המהגרים וייתן להם פרנסה. וזה לא קרה. זאת תמצית הסיפור, שאת פרטיו נביא בהמשך.
מייד
אחרי המלחמה
הצבא הבריטים כובש את פלשתינה ומייד יש
יהודים שרוצים לעלות ארצה. נשאלת השאלה: האם לאפשר להם? הארץ נמצאת תחת ממשל צבאי,
תחת כיבוש. במצב הזה אסור לשנות את הדמוגרפיה בשטח. אסור להעביר אוכלוסין לשטח
הכבוש ואסור לרכוש קרקעות. הממשל הבריטי מוצא לכך פיתרון: מותר לאפשר לאנשים
שגורשו במהלך המלחמה, לחזור לבתיהם. ואכן יש לא מעט יהודים שגורשו ע"י השלטון
העותומני, חלקם במצרים וחלקם ברוסיה. כיוון שכך, מתאפשרת חזרתם לארץ של יהודים
ממצרים ומרוסיה, כולל האוניה "רוסלאן", ה"מייפלאור" של העלייה
השלישית. בין החוזרים יש גם כמה כאלה, שלא גורשו, שהסתננו פנימה, והבריטים לא
הקפידו.
בשנת 1920 מסתיים הממשל הצבאי בפלשתינה. השטח
עובר למשרד המושבות ומתנהל במשטר של מנדט, כלומר שליחות - שליחות של הבריטים להקמת
ישוב יהודי גדול, בית לאומי, בפלשתינה. לצורך זה נשלח לארץ יהודי, הרברט סמואל,
יהודי בריטי שאיננו ציוני מוצהר, אבל עם יחס חיובי לציונות, והוא נשלח בתפקיד
הנציב העליון, כך שהוא יכול לקדם את השליחות.
הנציב
העליון היהודי
הרברט סמואל מגיע לירושלים בתאריך
1.7.1920. הוא הולך בשבת לבית הכנסת וקורא את הפטרת "נחמו". כשהסתיים
המימשל הצבאי, תם האיסור על יהודים לעלות לארץ והשערים נפתחו לעליה המונית. אבל
עליה המונית לא הייתה. העליה ההמונית לא התרחשה משתי סיבות. הסיבה הראשונה הייתה
שהיהודים לא זרמו באלפיהם לארץ המובטחת. היו יהודים שתלו את תקוותם ברוסיה הסובייטית
ובכך שהקומוניזם יביא אושר ועושר לכל האנשים בעולם, גם ליהודים. היו יהודים
שהעדיפו להגר ל"גולדענע מדינה", מדינת הזהב, כלומר ארה"ב, ולא להגר
לארץ הנידחת באסיה. והיא הייתה אז באמת ארץ נידחת ונחשלת. כשאמא שלי רעיה רגב
(ברמן) הגיעה ארצה, בשנת 1925, לא היו אפילו מקררים, שהם ארגזי קרח. כשקנו חמאה,
שמו אותה במים, כדי שלא תימס בחום. כשרצו להגיע מתל אביב לפתח תקווה, הלכו ברגל.
אז מי רוצה לבוא לארץ כזאת?
הסיבה השניה, החשובה יותר, היא שהיהודים
העשירים לא היו מוכנים להשתתף במהפכה הזאת. עוד לפני סוף המלחמה הגיעה לארץ משלחת
של יהדות העולם, יהודים לא ציונים. אחרי המלחמה נערכה מגבית בעולם למימון
ההתיישבות בא"י, והמגבית הייתה כישלון. רק חצי מיליון ליש"ט נאספו, וזה
היה טיפה בים הצרכים. הרצל האמין, ובנה על זה, שהיהודים העשירים, רוטשילד, הירש
והאחרים, יסכימו לממן את הפרויקט הציוני, והנה הפרויקט הציוני יכול להתגשם. אבל
המימון הגדול, מיליוני הליש"ט שהיו דרושים – לא הגיעו.
הירידה
התוצאה הקשה הייתה שאלפי יהודים עלו לארץ,
בהתלהבות ציונית, ולא מצאו עבודה, ולא הייתה להם פרנסה. כמה התאבדו מרוב האכזבה,
ורבים יותר חזרו לארצות מוצאם, מאוכזבים קשות. היו תקופות שבהן מספר היורדים מן
הארץ היה שווה למספר העולים. וייצמן קרא: העם היהודי-אייכה? וזה היה המצב. היהודים
קיבלו הזדמנות להקים בית לאומי בארץ אבותיהם – ופספסו אותה בגדול. זאת האמת, שספק
אם היא מוכרת לכם.
השלטון הבריטי ניסה לעזור להתיישבות
היהודית, ועל כך נרחיב את הדיבור בהמשך. אבל זה לא הועיל. הזרם של יהודים שעולים
ויהודים שיורדים באכזבה – הבריטים לא יכלו למנוע אותו. כיוון שכך, שלטונות המנדט
הבריטי נועדו עם נציגי הישוב הציוני בארץ והחליטו על סרטיפיקטים, אישורי כניסה
לארץ, במספר מוגבל. בכל שנה יוחלט על מספר העולים שיכולים להיכנס לארץ ויוכלו
למצוא עבודה ולתרום לכלכלת הישוב. הסרטיפיקטים הארורים? כן, זאת לא הייתה גזירה
מרושעת של הבריטים, אלא החלטה מושכלת, שמקובלת על הישוב הציוני. בהמשך אנו צעקנו
"עליה חופשית" ועשינו הפגנות, אבל בהתחלה הסרטיפיקטים לא היו צעד אנטי
ציוני.
הסיפור הזה מבוסס על הרצאתו של פרופ' גדעון
ביגר, במסגרת סמינר של "אבות ומייסדים".
פורסם
במקור בתאריך 02/05/2019ומספרו בתפוז היה 7485929
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
האם אני
צודק? אל תסכימו אתי. בהמשך הפוסט הזה יש בד"כ
כפתור תגובות (או Comments). עשו עליו קליק וקיראו
אותן. אל תשכחו לכתוב את שימכם בתחילת התגובה, או בסופה.
אם ברצונכם לקבל בדוא"ל הודעה על כל פוסט חדש
– שילחו אלי מסר בדוא"ל, עם הכותרת "שלח לי את ההודעות על כל פרסום
בבלוג שלך", לכתובת:
תגיות: הסטוריה, ימי המנדט, ציונות,
הנציבים העליונים הבריטיים, עליה לארץ, ירידה מהארץ, מלחמת העולם הראשונה, הצהרת
בלפור, בריטניה, הסכמי סן רמו, הספר הלבן, גדעון ביגר, אבות ומייסדים, רעיה רגב
(ברמן), לפעמים זה כל כך נכון, תובנות,
********************************************************************
