ח. מלחמת העולם השלישית – מלחמה באויב הסמוי מן העין (הפוסט האחרון שלי)

בקיצור: אני נאלץ להפסיק לכתוב בלוגים. וזה האחרון הוא על ההתמודדות על הקורונה לפני שכל הכלכלה שלנו תתמוטט. מדוע נענשים החרדים? מדוע נענשים בני האדם? [54]

אל רשימת ההרצאות שלי ביוטיוב

סוף הבלוגים שלי

       זהו הפוסט האחרון שאני כותב בבלוג שלי. מערכת הג'ימייל סימנה אותי כספאמר, ואינה מאפשרת לי להודיע על הפוסטים שאני כותב. כיוון שכך אנשים לא ידעו מה אני כותב ולא יקראו אותי. לכן, בצער רב, אני נאלץ להפסיק לכתוב בלוגים, אלא אם מישהו יצליח למצוא דרך שבה אוכל לפרסם את הפוסטים שלי. אם יש דרך כזו, אנא הודיעו לי בדוא"ל בכתובת

regevj@post.bgu.ac.il

או בדף הפייסבוק שלי בכתובת:

https://www.facebook.com/profile.php?id=100004109293057

או בטלפון 08-6480133

מלחמת העולם השלישית

       מיליון ומאה אלף מובטלים יש היום בישראל, מפוטרים ועובדים בחל"ת. 550 אלף עצמאיים ועסקים קטנים יש בישראל, ליתר דיוק היו בישראל, לפני שהקורונה הכתה בהם. רבים מן האנשים הללו אין להם רזרבות. הם חיים עם מינוס בבנק, או חיים מהיד לפה. כל האנשים הללו אינם יודעים איך יחיו מחר, ממה יחיו? ממשלת ישראל נותנת הלוואות. ממה הם ישלמו את ההלוואות, אחרי התקופה שלא היו להם הכנסות. ממשלת ישראל מחלקת מענקים, 500 שקל, 6,000 שקל – אבל מה זה הסכומים הללו לעומת ההוצאות של האנשים הללו, בזמן שאין להם הכנסות. כל יום שיש סגר במשק, כל האנשים מפסידים כסף, כסף רב, והכלכלה הישראלית מפסידה סכומי עתק, 40 מיליארד שקל בכל חודש. אוצר המדינה מפסיד הכנסות ממסים, שלאנשים אין ממה לשלם אותם. ממה תיקח הממשלה כסף לתת לאנשים כדי לחיות, כדי לאכול?

רבים ימותו

       טראמפ, וגם אנשים רציניים יותר, אומרים שהקורונה היא סתם שפעת, ומספר החולים והמתים אינו עולה על מספר החולים והמתים משפעת מצויה. זאת דוגמה ל"חשיבה עקומה". החולים והמתים משפעת ימשיכו לחלות ולמות, החולים והמתים מקורונה הם נוספים. הם לא היו חולים ומתים – אם נגיף הקורונה לא היה מתפשט בעולם. יתר על כן, נגיף הקורונה מדביק הרבה יותר מאשר נגיף השפעת. קצב ההידבקות מהיר יותר וזה גורם לכך שיש מתים רבים בתקופה קצרה, וכן שחולים רבים יותר, הרבה יותר, יהפכו חולים קשה ויזדקקו למיטות טיפול נמרץ ולמכונות הנשמה, ויכול להיווצר מצב שבו לא לכולם יהיו מיטות טיפול נמרץ ומכונות הנשמה, ואז הרופאים יצטרכו להחליט מי לחיים, מי יקבל טיפול, ומי למוות.

החלטות קשות

       ממשלת ישראל, וכל הממשלות בעולם, נאלצו להתמודד עם החלטות קשות, להכניס את רוב האזרחים לסגר בבתיהם, ולהקטין את קצב ההידבקות, או לתת לאנשים לצאת לעבודה, ולהסתכן במגיפה משתוללת. ממשלת שבדיה החליטה ללכת על סגר חלקי, רק בתי הספר והאוניברסיטאות. דרום קוריאה, סינגפור וטייוואן הלכו על בדיקות קורונה במספר עצום, להוציא את החולים והנשאים מהקהילה, וכך לעצור את ההידבקות. כמעט כל יתר הממשלות, כולל ממשלת ישראל, הלכו על סגר חמור, כדי לשטח את עקומת ההידבקות - ואסון כלכלי.

בעתיד

       אם נמשיך בסגר ברמה הנוכחית, כבר בעתיד הקרוב נהיה צפויים לאסון המוני. מאות אלפי אנשים יהיו בלי פרוטה, בלי אוכל ובלי יכולת להתמודד עם המצב הנורא.

       אבל הבעיה היא עוד יותר בעתיד, אחרי שנצא מן הסגר. עסקים רבים נסגרו. עובדים רבים פוטרו ונשארו ללא פרנסה. יהיה מיתון. לאנשים רבים לא יהיה כסף לקנות, או לצאת למסעדות ולאירועי תרבות. הבעיה תהיה חמורה יותר, משום שהמיתון יהיה כלל עולמי. יהיה פחות יצוא, כיוון שלאנשים בעולם כולו – לא יהיה כסף לקנות את מוצרי היצוא שלנו. יהיה גם פחות יבוא, מאותה סיבה. ממשלות רבות יטילו מכסי מגן, כדי לאפשר למפעלים שלהם להתאושש מהמשבר. הפעילות הכלכלית תיפגע קשות. ומיתון זאת תופעה מתגלגלת. יותר ויותר עסקים יורידו פעילות ויפטרו עובדים ויותר עסקים יפשטו את הרגל.

מה לעשות

       התחזית המפחידה הזאת אינה חייבת להתגשם. ניתן ללכת בכיוון של הקטנת הסכנות בצעדים הבאים:

להבין שאנו במלחמה, אומנם עם אויב הסמוי מן העיין, אבל מלחמה, ולכן המדינה צריכה לפצות את האזרחים על נזקים הנגרמים להם מן המלחמה

לא לחשוב במונחים של תקציב מאוזן וגירעון. קודם כל צריך להציל את האזרחים.

לדאוג לכל האזרחים שיהיה להם מה לאכול ואיפה לגור, ולכל העסקים, שיוכלו להמשיך לפעול, להעסיק עובדים ולשרת את הלקוחות שלהם

להקים קרן, שתיתן לכל אזרח את מה שהוא זקוק לו, לפי קריטריונים שיפורסמו, שתקבל בקשות באינטרנט ובטלפון, ותיתן מייד לכל אזרח את מה שביקש, ותדרוש בחזרה את מה שלא היה ראוי, ומה שיינתן, יהיה כהלוואה פתוחה, ברבית של מאית אחוז, להחזר בהיקף של 10% ממס ההכנסה בשנים הבאות

לפתח בדיקות קלות ומהירות לזיהוי הנשאים, ובדיקות סרולוגיות. לבדוק בדיקות מידגמיות רבות כדי לאתר מוקדים של המחלה.

להטיל סגר על שכונות שיש בהן תחלואה, בלי להתחשב בשיקולים פוליטיים

לחפש אמצעי מיגון, רב פעמיים, שיקטינו את סכנת ההידבקות של אנשים: מסיכות; כפפות; חומרי חיטוי; מטהרי אוויר; חומרי ציפוי שמונעים מהנגיף להידבק אליהם, וגורמים למותו, לצפות בגדים, נעליים, ומשטחים;  חליפות מגן ("חליפות חלל") לאנשים שבאים במגע עם חולים ולאנשים מעל גיל 70 – כך שאנשים יוכלו לצאת מהבית, ללכת לעבודה, לצאת לקניות, להשתתף במופעי תרבות. זה יעלה כסף רב, אבל פחות מהנזק של סגר של האנשים בבית.

את אמצעי המיגון צריך לספק במחיר סמלי, ולהשקיע בהדרכת כל האזרחים איך מתנהגים עם הציוד, כמו למשל, לא דוחפים אצבע מתחת למסיכה כשמגרד באף. כולם צריכים גם להימנע, ככל האפשר, מקירבה ומגע בין בני אדם שאינם גרים יחד.

להתארגן ככל האפשר לשימוש נרחב בתקשורת, בעבודה, בלימודים, בקניות, ובתרבות. להתארגן בצורה שיטתית, ולא כפיתרון רגעי למצוקה הנוכחית.

בשלבים הראשונים לנקוט בשיטת ברוך ברזל, איש אונ' בר אילן, לאפשר פעילות שבוע אחד מחצית האוכלוסיה ושבוע שני המחצית השנייה, עד שהתחלואה תרד מאוד.

       וזה כמובן עד שיימצא חיסון אמין, וזמין לכל מיליארדי האנשים על פני כדור הארץ.

מדוע נענשים החרדים?

       נגיף הקורונה מכה בקהילות החרדים, פי שלוש יותר מאשר ביתר האנשים, החילונים, גם בישראל וגם בתפוצות. לגבי אדם דתי, שמאמין שהכל נקבע ע"י הקב"ה, איך הוא מסביר לעצמו – למה אלוהים מעניש אותנו. אדם אינו יכול להתעלם מן העובדה שמגיפת הקורונה מכה בקהילות החרדים בממדים של מגיפות המתוארות בתנ"ך. איך אדם דתי מתמודד עם השאלה הקשה הזו?

       הניסיון ההסטורי מראה לנו שרוב היהודים הדתיים המשיכו לדבוק באמונתם באלוהים שמנהג את עולמו בחוכמה ובצדק, גם אחרי אסונות כלל יהודים נוראים כמו השואה, גירוש ספרד, פרעות ת"ח ת"ט (חמלניצקי) והצלבנים. מיליוני יהודים נרצחו רק בשל יהדותם. בכל פעם נוראה כזו - רק מעטים איבדו את אמונתם. יש להניח שגם הפעם המגיפה לא תזעזע את הקהילות החרדיות, ובמיוחד שהרבנים הצליחו לבנות קהילות חזקות, שגם מי שאיבד את אמונתו, יתקשה מאוד לפרוש ממנה.

       אבל אני מנסה להיכנס לנעליו של אדם דתי, שמאמין בשכר ועונש: מדוע הקב"ה מעניש אותנו? ואני מוצא לכך תשובה די פשוטה, במגיפה דומה: 24 אלף תלמידים היו לר' עקיבא, וכולם מתו בזה אחר זה במגיפה בימים שלפני ל"ג בעומר, ואז נעצרה המגיפה, ועל כך אנו חוגגים את ל"ג בעומר. מדוע מתו 24 אלף תלמידי ר' עקיבא, שכולם היו שומרי מיצוות ולומדי תורה באדיקות? אומרת המישנה: "לפי שלא נהגו כבוד זה בזה". וזו התשובה. החרדים בדורנו לא נהגו כבוד. הם לא נהגו כבוד, האשכנזים בספרדים. הם לא נהגו כבוד בלהט"בים, בנשים, בציונים, בחילונים, בעולי ברה"מ, בעולי אתיופיה, ברפורמים, ובדתיים הלאומיים. הם לא נהגו כבוד זה בזה, ה"חסידים" ב"ליטאים", ה"ליטאים" ב"פלג הירושלמי", ו"חסידים" זה בזה, כל קהילה חסידית בכל יתר הקהילות החסידיות. לא נהגו כבוד - והקורונה זה העונש. אתם לא חייבים לקבל את ההסבר הזה כאמת לאמיתה, רק ניסיון לחשוב כמו אדם דתי.

מדוע נענשים בני האדם?

       גם אדם שאיננו חרדי, ראוי שישאל את עצמו: מדוע נענשים בני האדם? מאות אלפים חולים. אלפים מתים. מאות מיליונים חייהם נהרסו. מדוע? מה חטאו כל אלה שככה בא להם? ואם אדם גם מאמין באלוהים הטוב והמייטיב, למה הוא מעניש אותנו עונש נורא כל כך?

       התשובה שלי, כמי שאינו מאמין בשכר ועונש, היא שזאת התוצאה של התנהגות המין האנושי במאה השנים האחרונות. יצרנו חברה בה יש יותר מדי בני אדם, שחיים בצפיפות, וממלאים את פני האדמה. כל חקלאי יודע שמשק שבנוי על מונו-קולטורה, כלומר מושתת על גידול של זן אחד ויחיד, על שטחים נרחבים – זה מתכון לאסון, כמו שהיה באירלנד בשנים 1825-6, מגיפת תפוחי האדמה, שבה מתו ברעב מיליון אנשים. לעניין של מונו-קולטורה צריך להוסיף את עניין הגלובליזציה והתעופה. כל החברות האנושיות מחוברות היום יחד, והתעופה מאפשרת למיליוני אנשים להגיע מכל מקום לכל מקום על פני כדה"א, בזמן קצר, ובמחיר מועט, שרוב האנשים יכולים להרשות לעצמם. וכך נגיף אחד, במרק שסיני אחד הכין מעטלף אחד, התפשט וגרם לכך שמאות מיליוני אנשים במקומות רחוקים יושבים היום בבתיהם ורועדים מפחד שמא יגיע הנגיף לביתם.

       ושוב אני מנסה להיכנס לנעליו של אדם דתי, שמאמין בשכר ועונש: מדוע הקב"ה מעניש את כל בני האדם בחלד? התשובה שהוא עשוי לתת היא - עניין הפריצות המינית. בזמן מגיפת הקורונה יש מעט מאוד סטוצים ויחסי מין בין אנשים שאינם חיים יחד. אם תרצו, אלוהים נתן לנו את המין, שנקיים אותו בחוג המשפחה. בחברה המודרנית ישנה פריצות מינית, ולכן אלוהים מעניש אותנו. הוא כבר שלח לנו פעם אחת בצורת מגיפת האיידס, ולא הבנו את הרמז. לכן אלוהים שלח לנו את הקורונה, שנלמד לקח. אתם לא חייבים לקבל את ההסבר הזה כאמת לאמיתה, רק ניסיון לחשוב כמו אדם דתי.

       אז זהו, זה הפוסט האחרון. אתם מוזמנים לרדת למטה ולעיין בפוסטים הקודמים, שלא ראיתם אותם. אתם יכולים גם לשלוח לי תנחומים בכתובת הדוא"ל שלעיל.

יוסף רגב

תגיות: קורונה, כלכלה, רפואה, יוסף רגב, בלוג, אקטואליה, תקציב, מחשבים, אינטרנט, דת, יהדות, אלוהים, חרדים, שכר ועונש, עבודה, חינוך, מין, תובנות, ברוך ברזל, אוניברסיטת בר אילן,

********************************************************************

י. מה שעשיתי בחיי: לימדתי, תכנתתי, לימדתי פתרון בעיות (א)

בקיצור: נאום הפרישה שלי, כשיצאתי לפנסיה [49]

אל רשימת ההרצאות שלי ביוטיוב

זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.

       כשהולכים ללוויה, לעתים קרובות אני חושב: "אילו הנפטר יכול היה לשמוע את כל הדברים הטובים שאומרים עליו ושחושבים עליו כל האנשים הקרובים עליו", בהנחה שזה לא סתם שקרים. מסיבת פרישה, היא כמו לוויה אבל כאן הנפטר, כלומר זה שמתפטרים ממנו, יכול לשמוע את הדברים הטובים.

       בחוברת של דברי, שערן שר הראה לכם, כתבתי: "זקן הוא מי שמדבר על הישגיו בעבר וצעיר הוא מי שמדבר על תוכניותיו לעתיד." יש לי תוכניות רבות לעתיד. אבל בהזדמנות זאת אהיה טיפה זקן ואדבר על מה שעשיתי ושסיימתי לעשות. תרשו לי להשוויץ קצת במה שעשיתי. זוהי הפעם האחרונה בחיים שאני יכול לדבר על כך.

       באוקטובר 1963 חזרתי מהצבא לטכניון. במרץ 2004 סיימתי את כל התחיבויותי לאב"ג והתחלתי את שלב ה-phasing-out שאותו אני מקיים לסיים בקרוב. כאמור ארבעים שנה וחצי. מבחינת מקומות עבודה עבדתי רק בשני מוסדות: בטכניון (שמונה שנים) ובאוניברסיטת בן-גוריון (שלושים ושתים וחצי שנים). אבל תפקידים עשיתי 16! המדובר בתפקידים ראשיים, לא כולל השתתפות בפרויקטים רבים. בממוצע זה שנתיים וחצי לתפקיד. זה הרבה. זה לא מומלץ. הסיבה לכך היא שהיתה לי תכונה מגונה: לראות איזו נקודה, מעבר לאופק ולהתמקד בה, דבר שהיה לרוב בלתי-מובן לחברי לעבודה וגם לבוסים שלי. לכן סיימתי את תפקידי בצורות הבאות: פעמיים פיטרו אותי, פעמיים התפטרתי ויתר הפעמים עברתי לפרויקט חדש, חלום חדש, רעיון מטורף חדש. כאמור לא מומלץ להחליף תפקידים כל הזמן ולא מומלץ להמציא יותר מדי רעיונות מטורפים.

       בשנותי באב"ג היו כמה דברים שעשיתי יותר ממרבית האנשים באוניברסיטה ותסלחו לי על הדברים הבאים, שיש בהם יותר מאבק של יוהרה:

       עבדתי שעות רבות. בכל יום הייתי מגיע לעבודה בשעה שמונה ורבע בבוקר וכל יום הייתי יוצא בשש בערב. ולא קיבלתי שכר עבור שעות נוספות. פשוט נהניתי מכל מה שעשיתי באוניברסיטה ושמחתי שלא דרשו ממני לשלם עבור התענוג.

       מה שעשיתי מעט זה שחליתי מעט. לכן קיבלתי שכר 237 יום פדיון ימי מחלה במענק הפרישה, וזה המון כסף. זה דוקא מומלץ.

       ישבתי כל הזמן עם דלת פתוחה מוכן לענות לכל מי שיש לו שאלה ולכל מי שנזקק לעזרתי, חבר סגל אקדמי, חבר סגל מינהלי או סטודנט. כשיצאתי מחדרי בשעות העבודה תמיד הקפדתי לשים פתק ובו ציינתי היכן אני נמצא ומתי אשוב. גם על זה אני ממליץ לעשות. כמו כן הדוא"ל היה פתוח על הצג שלי, מהבוקר עד הערב, מאז שהבאתי את הדואר האלקטרוני לאוניברסיטה בשנת 1980.

       לימדתי אלפי סטודנטים, ומאות חברי סגל, ביניהם ערן שר, גבי בן-דור, מיקי פרל, שמשון רפאל, יוסי ורדי, סילבן שלום, עמוס ידלין, יוסי מימון, רבים ממכונות וכן רבים מהנוכחים פה במסיבה. כל מי שלמד אצלי יודע שהשתדלתי לתת להם צידה לחיים וכמה מהם גם קיבלו את המסר: התמודדות עם מצבים בלתי-צפויים. כמה פגשו אותי ואמרו: "אני זוכר תמיד שלימדת אותנו לעשות שגיאות וללמוד מהן". והיו שאמרו ששניתי להם את כל החיים, כנראה בכך שהדבקתי אותם בהתלהבות שלי לעולם המחשבים.

       נתתי הרצאות רבות בכינוסים מדעיים ובמיכללות להוראה. הייתי מוכן תמיד לנסוע לכל מקום ולהפיץ את הרעיונות שהיו לי בתחום החינוך, גם בנושא ההוראה בסיוע מחשב וגם בנושא החינוך באופן כללי (ללא קשר למחשב).

       הכנסתי עשרות אנשים לעבודה. תמיד שמחתי לקבל אנשים צעירים וללמד אותם את העבודה. כמה מהם יושבים פה ודומני שאינם זוכרים אותי לרעה מהתקופה ההיא בחייהם.

       הדרכתי לא מעט פרויקטים: עבודת מסטר אחת, המון פרויקטים במדעי המחשב באוניברסיטת בן-גוריון, המון פרויקטים במכללה הטכנולוגית (בה שימשתי גם כחבר צוות הבוחנים לפרויקטים). עשרות פרויקטים של שמיניסטים שעשו פרויקט במקום בחינת בגרות (וגם שם הייתי בוחן של פרויקטים כאלה).

       נתתי יעוץ ופתרתי בעיות, המון בעייות, גם במחלקה שלי וגם בעייות של אנשים במחלקות אחרות. פתרתי בעייות יותר מרבים אחרים באוניברסיטה ועל כך אני גאה במיוחד. לא היה כמעט יום שלא פתרתי למישהו בעייה ואז הייתי אומר: עשיתי את היומית שלי, הצדקתי את המשכורת שהאוניברסיטה משלמת לי.

       עבדתי עם תוכנות רבות, מערכות הפעלה, שפות תיכנות, שפות מכונה ותוכנות יישומיות. למדתי, תיכנתי ולימדתי.

       הדרכתי והכנסתי לשימוש המון תוכנות, ובכולן כתבתי הסברים, נתתי הרצאות, עניתי על שאלות ופתרתי לאנשים בעיות. הצרה היא שידע כזה הוא מצרך מתכלה. אחרי כמה שנים, הידע שצברת אין לו חשיבות. הייתי המומחה הכי גדול בטכניון לאלגול. מה זה חשוב היום? עבדתי בשפת מכונה של מחשב 1401 וידעתי לחולל נפלאות בתוך מחשב של 8KB (לא 8MB!). מי יודע היום מה זה מחשב של ?8KB למדתי ולימדתי שפת מכונה של מיקרו-מחשב 8088. אז מה? התמחיתי ולימדתי APL. את מי זה מעניין היום? – הכל התבטל ונשכח.

       בניתי תוכנות שאנשים רבים השתמשו בהם, את POST, תוכנת הדואר האלקטרוני הראשונה בישראל, את FLUID, תוכנת ההוראה בסיוע מחשב, שמאות תלמידים בבאר שבע למדו בעזרתה, ועוד תוכנות שאזכיר בהמשך דברי. הדף שלי שנקרא interesting sites זכה לעשרות אלפי כניסות וכך גם המאמר שלי "סוקרטס באינטרנט" שנמצא ברשת. כתבתי המון. כתבתי הסברים על מערכות מחשבים. כתבתי דוגמאות ובחינות לסטודנטים. כתבתי מאמרים וספרים על הפרויקטים שלי. כתבתי מכתבים בדוא"ל מה לעשות וממה להיזהר (כל הנוכחים באולם בטח קיבלו רבים מאלה). כתבתי את דפי האינטרנט שלי. אם נספור רק את חמשת אלה כתבתי כמויות עצומות, יותר מרוב האנשים באוניברסיטה. אם נוסיף לכך את כל הסיכומים מכל ההרצאות הרבות ששמעתי, את זה שרוב הדברים כתבתי כדרכי בגירסאות הולכות ומשתפרות, שהדפסתי מדי סמסטר בגירסה משוכללת יותר, את כל התרגילים והבחינות שסטודנטים כתבו בקורסים שלי ואת כל הפרויקטים שאנשים כתבו על סמך הרעיונות שלי, כולל קורסים שבהם היתה אופציה של פרויקט גמר במקום בחינה - אין אף אחד שמתקרב אלי באוניברסיטה הזו.

        המשך יבוא

יוסף רגב

-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-

  האם אני צודק? אל תסכימו אתי. אתם יכולים לכתוב תגובה לשלוח אותה אלי, אל הדוא"ל שלי, המופיע בהמשך. אל תשכחו לכתוב את שימכם בתחילת התגובה, או בסופה. כמו כן, בהמשך הפוסט הזה יש כפתור תגובות (או Comments). אתם יכולים לעשות עליו קליק ולכתוב שם את התגובה שלכם.

   אם ברצונכם לקבל בדוא"ל הודעה על כל פוסט חדש – שילחו אלי מסר בדוא"ל, עם הכותרת "שלח לי את ההודעות על כל פרסום בבלוג שלך", לכתובת:

regevj@bgu.ac.il

תגיות: מחשבים,  חינוך,  חשיבה,  יוסף רגב, קשישים, גיל הזהב, לוויה, טכניון, אונ' בן גוריון, לפעמים זה כל כך נכון, יוסי ורדי, סילבן שלום, עמוס ידלין, התמודדות עם מצבים בלתי-צפויים, TPSA, אינטרנט, הרצאות שלי, הוראה מבוססת תקשוב, מדעי המחשב, אלגול, APL, דואר אלקטרוני,

********************************************************************

את הפוסט הזה פרסמתי בבלוג שלי ב"תפוז" ב-14.3.2006. מאז היו לו 1,548 כניסות ב"תפוז"

י. הסיפור על גבריאלה, בחורה נאה (מצחיק)

בקיצור: סיפור בשלושה פרקים. תחילתו בטכניון והמשכו בכנס בת"א. סיפור על הרושם שהרשימה בחורה נאה אחת את כל רואיה. $$$ [594, 24]

אל רשימת ההרצאות שלי ביוטיוב

זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.

       סיפור זה התרחש בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים, בימים שהייתי הממונה על (המנהל של) מרכז החישובים של הטכניון בחיפה.

פרק א. ליד מרכז החישובים בטכניון

       גבריאלה עבדה כמתכנתת במרכז החישובים, מתכנתת מחשבים צעירה ומוכשרת. כמה שנים לפני הארוע שיסופר כאן החלה האופנה של חצאיות מיני, מעל לברכיים. לפני כן אף אשה מהוגנת לא לבשה חצאית או שמלה אלא אם כן הגיעה אל מתחת לברך. כשהחלה אופנת המיני, הנועזות שבין הצעירות לבשו חצאיות מיקרו, שהראו לעולם את כל רגליהן.

       גבריאלה נהגה ללכת בחצאיות מיקרו. היו לה רגלים מהממות, והיא נהנתה להציג אותן ברבים. יום אחד עמדו שני פרופסורים מכובדים של הטכניון ליד בניין מרכז החישובים של הטכניון ושוחחו בעניינים מדעיים חשובים. לפתע יצאה גבריאלה מהבניין, עברה לידם והלכה לדרכה. לאחר שהיא עברה, ניסו השניים להיזכר על מה דיברו לפני כן - ולא הצליחו להיזכר.

       למחרת היה אצלי אחד משני הפרופסורים המכובדים וסיפר לי על המאורע הזה. שנינו צחקנו מאד.

פרק ב. בתל-אביב

       עברו כמה שנים. אני עזבתי את הטכניון ועברתי לנהל את מרכז החישובים באוניברסיטת בן גוריון בבאר-שבע. יום אחד התקיים בתל-אביב כנס איל"א, כנס אנשי המחשב. בכנס פגשתי את אגמון, בוגר הטכניון. אגמון עשה דוקטורט אצל יעקב כצנלסון בטכניון, בתקופה שבה הייתי אסיסטנט של של כצנלסון, ומאז נשארנו חברים. "מה אתה עושה עכשו"? שאלתי את אגמון. "אני עובד ברשות הדברים." מספר לי אגמון. (אין רשות כזאת, אני יודע. כל השמות והפרטים בסיםור הזה הם בדויים, מלבד שמי ומלבד שמו של יעקב כצנלסון, אבל הסיפור עצמו אמת)  "נדמה לי ששמעתי שגם גבריאלה עובדת אצלכם." אני שואל. אגמון מאשר. "תשמע סיפור" אני אומר לו ומספר לו את הסיפור מפרק א. הוא שומע וצוחק מאד.

פרק ג. סכנה

       עוברת שנה. שוב כנס המחשבים. אני מגיע לכנס שמח וטוב לב. אני רואה שוב את אגמון. "מה שלומך?" אני פונה לאגמון. "Run for your life" עונה לי אגמון באנגלית. "למה?" אני מתפלא. "אחרי הכנס האחרון", מסביר אגמון, "חזרתי לרשות הדברים וסיפרתי לחברה את הסיפור שלך על גבריאלה. הסיפור שלך עבר כמו אש בכל הרשות וכולם התגלגלו מצחוק. הסיפור הגיע עד גבריאלה והיא כעסה מאד. עכשו היא נמצאת פה, והיא רוצה להרוג אותך!"

יוסף רגב

-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-

  האם אני צודק? אל תסכימו אתי. אתם יכולים לכתוב תגובה לשלוח אותה אלי, אל הדוא"ל שלי, המופיע בהמשך. אל תשכחו לכתוב את שימכם בתחילת התגובה, או בסופה. כמו כן, בהמשך הפוסט הזה יש כפתור תגובות (או Comments). אתם יכולים לעשות עליו קליק ולכתוב שם את התגובה שלכם.

   אם ברצונכם לקבל בדוא"ל הודעה על כל פוסט חדש – שילחו אלי מסר בדוא"ל, עם הכותרת "שלח לי את ההודעות על כל פרסום בבלוג שלך", לכתובת:

regevj@bgu.ac.il

תגיות: סיפורים, הומור, זכרונות, סיפורים שקרו באמת, מחשבים, מין, טכניון, גברים ונשים, יעקב כצנלסון, איל"א,

הסיפור הזה פורסם בבלוג שלי ב"תפוז" בתאריך 30.10.2007. היו לו מאז 712 כניסות וארבע תגובות (שאבדו)

עד אז היו 57,771 כניסות לבלוג שלי ב"תפוז"