בקיצור:
נערה
יפה, עם צמה שחורה, שאהבתי בבית הספר. במסיבת הפורים בכיתה ח', היא היתה כה יפה.
ומה עלה בסופה של אותה אהבה [18]
זה הסיפור להיום.
אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם
סיפור חדש.
לפני כמה ימים הלכתי להרצאה וכשישבתי
וחכיתי למרצה שיתחיל לדבר, נכנסה לחדר נערה צעירה, כנראה סטודנטית, עם צמה שחורה
גדולה. היא נראתה לי יפה כל כך שהייתי צריך להכריח את עצמי להביט על המרצה ולא
ללטוש אליה עיניים. מפעם לפעם הייתי מציץ בה מבטים חטופים במהלך ההרצאה ומתרשם.
כשיצאתי מההרצאה ותמונתה עמדה עדיין צרובה בתוך עיני, לפתע קלטתי כי הנערה הזאת
פשוט היתה דומה מאד לרבקה, אהבת נעורי.
את רבקה לישנר הכרתי בכיתה ו', בבית הספר
"ביאליק" בדרום תל אביב, כשהגיעה לכיתתנו, נערה יפה, עולה חדשה עם מבטא
מיוחד, דומני רוסי. היא הקסימה אותי כשרק ראיתי נכנסת לראשונה לכיתה ומאז הייתי
מאוהב בה, אהבת נעורים אילמת. בכיתה היינו רביעיה, שני בנים ושתי בנות, היא, חברתה
הטובה רחל ל., אני וחברי הטוב ז., שהיינו מבלים יחד את ההפסקות בויכוחים על נושאים
נורא משמעותיים, אבל מחוץ לבית הספר – שום דבר. היא גרה בקצה השני של העיר הגדולה
ואני מעודי לא הגעתי לביתה, אפילו לא ידעתי איך מגיעים לשכונה הרחוקה ההיא והיא לא
הזמינה אותי. רבקה היתה יפה. רבקה היתה חכמה. היא היתה תלמידה מצטיינת ולהתווכח
אתה היה ממש תענוג.
רבקה היתה קוראת לי "יוסף". כל
חברי וכל האנשים קוראים לי "יוסי" ורק רבקה הקפידה תמיד לקרוא לי
"יוסף", בהטעמה הנכונה. אם במקום זר, עד היום מישהו שאיננו מכיר אותי
קורא לי "יוסף", אני נזכר בה ונרעד.
יום אחד עשינו בכיתה ח' מסיבת פורים. נפגשנו
בבית אחד הילדים שבכיתה ורבקה הופיעה למסיבה מחופשת למלכת הלילה. היא לבשה שמלה
שחורה ועליה כוכבים נוצצים, ועל שערה, מעל צמתה השחורה הארוכה, היא שמה כובע בצורת
ירח מבריק. היא היתה כל כך יפה שנשמתי נעצרה כשהדלת נפתחה והיא נכנסה פנימה. עד
היום לבי מתכווץ כשאני נזכר עד כמה היתה רבקה לישנר יפה באותה מסיבה.
כשסיימנו את ביה"ס העממי המשכנו שנינו
לבי"ס תיכון עירוני א' בתל אביב, אבל לא לאותה כיתה. הקשר בינינו התרופף קצת,
אם כי אני המשכתי לאהוב אותה ולהרהר בה ולעתים היינו נפגשים בהפסקה בחצר בית הספר
וממשיכים בשיחות הנלהבות מימי העממי. בששית, יום אחד הרהבתי עוז בנפשי והזמנתי
אותה לקולנוע. היא הסכימה ואנו יצאנו יחד. שום דבר לא קרה בפגישה הזאת. האהבה
הגדולה שחמש שנים בערה בתוכי, לא הביאה לשום זיק בינינו וכשהסתיימה הפגישה נפרדתי
ממנה בתחושה איומה שהאהבה הגדולה התפוגגה דווקא ברגע הגדול.
עברו כמה שנים ואני פגשתי נערה אחרת, אהבת
חיי. הפעם היתה אש, אש גדולה שחיברה אותנו יחד באהבה מטורפת, שכל חברינו חשבו
שיצאנו מדעתנו.
בינתים סיימנו את התיכון ורבקה ואני הלכנו
לדרכנו. אני הלכתי לטכניון ללמוד פיזיקה (בעתודה האקדמאית) ואילו רבקה הלכה
לאוניברסיטה העברית ללמוד רפואה (גם כן בעתודה). מפעם לפעם היינו נפגשים ונהנים
לעמוד ולשוחח כאילו רק אתמול נפגשנו בפעם האחרונה. אני התחתנתי עם אהבת חיי ורבקה
התחתנה עם רופא. נולדו לנו ילדים, גם לה וגם לי, ילדים שנולדו מאהבה. אני הגעתי
לבאר שבע, להיות מנהל מרכז החישובים באוניברסיטת בן גוריון ואילו רבקה, עכשיו
ד"ר רבקה שרון, עברה לחיפה והפכה להיות מנהלת בנק הדם בבי"ח רמב"ם.
עברו עוד הרבה שנים והקשר בינינו היה חלש.
שנים היו עוברות בין פגישה אחת לשניה, אבל הקשר היה מתחדש בכל פעם שיצא לנו
להיפגש, אפילו לזמן קצר. יום אחד יצא לי להגיע לחיפה. התארחתי בביתם וכך יצא לי
להכיר את בעלה ואת בנה המנגן בחלילית. ברגע מסוים, כשרבקה נאלצה לטפל במשהו דחוף,
היא שמה למעני בפטיפון תקליט של פלאסידו דומינגו שר שירי אהבה, לא אופרה. התקליט
היה נהדר. עם שובי לבאר שבע מיהרתי להשיג קסטה עם התקליט ואני שב ומתענג מדי פעם
על השירים היפים, ועל זכרון אותו ערב, בפעם האחרונה שפגשתי את רבקה.
יום אחד ראיתי בעתון מודעה על כנס מחזורים
בתיכון א'. מיהרתי להתקשר אליה, לספר לה על הכנס ולהבטיח שניפגש בכנס הזה. רבקה
ענתה לי בקול חלוש: "אני לא אבוא". "למה?" אמרתי באכזבה.
"אני חולה בסרטן" היא ענתה. סגרתי את הטלפון המום. היינו בני 58 . אנשים
שמתו סביבנו היו בני הדורות הקודמים. בני מחזורנו לא מתו. מלבד נערה אחת שהתאבדה,
וכמה מבני המחזור שנהרגו במלחמות ישראל, כולנו הלכנו בחיים, כאילו אנחנו עדיין בני
התשחורת שבתיכון, ולפתע רבקה חולה בסרטן, מצבה חמור והיא גוססת (כך נשמע קולה).
חשתי תחושה איומה, כאילו יצאנו במשלחת למקום רחוק וחיה רעה התנפלה על חברתי למשלחת
ואני איני יכול לבוא לעזרתה.
כנס המחזורים התקיים כמתוכנן וכשחזרתי לבאר
שבע, מיהרתי להרים אליה טלפון כדי לספר לה מי היה ומה קרה בכנס. ילדיה ענו לי
לטלפון ואמרו לי כי מצבה כבר כל כך גרוע שאי אפשר לדבר אתה. מה יכולתי לעשות?
סיפרתי להם על מסיבת הפורים בכיתה ח' וסגרתי את הטלפון בעיניים דומעות. לאחר
יומיים ראיתי בעתון מודעה של בי"ח רמב"ם המודיע בצער על פטירתה של
ד"ר רבקה שרון.
להלווייה לא יכולתי להגיע, ממילא לא הכרתי
שם איש. אהבת חיי לצדי וטוב לי אתה, טוב מאד, אך אני עדין חי עם האבל על מישהי
שאהבתי, אהבתי נורא והיום היא איננה. כשאני רואה מישהי יפה מאד, מייד אני נזכר
ברבקה לישנר במסיבת הפורים בכיתה ח'.
תוספת מאוחרת
את הסיפור הזה פרסמתי בבלוג שלי (ע"ה) ב"תפוז". היו לו 1,738 כניסות ו-15 תגובות (שאבדו). הודעתי עליו למשפחתה של רבקה, והם שלחו לי את התמונה של "מלכת הלילה", שמופיעה בראש הפוסט הזה.
פורסם
"תפוז" ב-2 במאי 2006. עד
אז היו 4,184 כניסות לבלוג שלי ב"תפוז"
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
האם אני צודק? אל תסכימו אתי. אתם יכולים לכתוב תגובה לשלוח אותה אלי, אל הדוא"ל שלי, המופיע בהמשך. אל
תשכחו לכתוב את שימכם בתחילת התגובה, או בסופה. כמו כן, בהמשך הפוסט הזה יש כפתור תגובות
(או Comments). אתם יכולים לעשות עליו
קליק ולכתוב שם את התגובה שלכם.
אם ברצונכם לקבל בדוא"ל הודעה על כל פוסט חדש
– שילחו אלי מסר בדוא"ל, עם הכותרת "שלח לי את ההודעות על כל פרסום
בבלוג שלך", לכתובת:
תגיות: אהבה, סיפורים, סיפורים
שקרו באמת, זכרונות, יוסף רגב, מוות, רפואה, ימי התיכון,
********************************************************************
כתבו משהו
השבמחקואל תשכחו לכתוב את שמכם
יוסי רגב