בקיצור: איך לחנך ילדים בלי
מכות. התוצאות מרחיקות הלכת של האיסור להכות ילדים [1398, 31]
זה הסיפור להיום.
אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם
סיפור חדש.
בהמשך המאמר הזה יש אוסף של עיצות איך לחנך
ילדים בלי מכות. אם זה כל מה שמעניין אותכם, עיברו ישר לקטע איך לגדל ילדים
בריאים בנפשם.
אלימות
גוברת בישראל
ילד וילדה, תאומים בני 11 בחולון, רבו על
נושא המאוורר. הילד אמר שחם לו והדליק את המאוורר. אחותו אמרה שקר לה וכיבתה את
המאוורר. הם רבו, הרביצו מכות ואז הלך הילד למיטבח, הוציא סכין, חזר לחדר ודקר את
אחותו. הוא לא הרג אותה. הוא רק פצע אותה. ילד בן 11 מבית טוב.
בחודשים האחרונים היתה הצטברות מדאיגה של
מעשי רצח ומעשי אלימות בישראל. 38 נרצחים וכמה עשרות פצועים, זה היה סיכום המצב
בחודש ספטמבר 2009. בעיתונות ובדעת הקהל קמה זעקה. אדם בישראל אינו יכול לצאת
לטייל בטיילת בעירו. אדם אינו בטוח אפילו בביתו. מה לעשות? רוב הטענות הופנו כלפי
המשטרה וכלפי בתי הדין, שאינם מטפלים כהלכה באנשים האלימים, שנשלחים לבתיהם עד
לרצח הבא. היו שזקפו את העניין לחובתה של מערכת החינוך, שאינה מצליחה להתמודד
באלימות בבתי הספר. רק מעטים הזכירו גורם נוסף, שתורם לעלית מיפלס האלימות – המצב
בבתים ואובדן הסמכות ההורית.
חינוך
ללא מיגבלות
לכאורה מה הקשר בין המצב האומלל שבו הילד
רואה את הוריו רק ככספומט, שתפקידם רק לספק את רצונותיו של הילד - לבין אדם אלים,
שרוצח את בת זוגו ואת בתה, חותך אותן לחתיכות ומפזר את החתיכות ברחבי הארץ? אז
זהו, אני חושש שיש קשר, שיש תרומה של המצב בבתים לאווירת האלימות ששוררת ברחובות. אלימות
הילדים בבית איננה הסיבה היחידה לאלימות מחוץ לבית, אבל היא תורמת לה. מחדלי המשטרה,
מערכת המשפט ומערכת החינוך תורמים לא פחות, ואולי יותר, אבל הבסיס הראשוני לאלימות
נוצר בבית, ביחסי ילדים-הורים. נקודת המוצא של הדיון הזה היא התגברות האלימות
במרחבים ציבוריים, אבל הנזק העיקרי אינו שם, אלא דווקא במערכת החינוך, בכבישים וגם
במקומות העבודה, שכולם סובלים מהתנהגות פסולה של הללו שהיו ילדים רעים בבית ועכשו
הם פוגעים באנשים שסביבם ובמערכת, הללו שאינם מתחשבים בצורכי האחרים וגורמים
למערכות לפעול בניוטרל, בלי חינוך ובלי תפוקה הולמת בעבודה, נזק נפשי ונזק כלכלי.
בניו זילנד חוקקו לפני שנתיים חוק האוסר על
הורה להכות את ילדיו. השנה נערך מישאל עם במדינה רחוקה זו, ובו 88% מהנישאלים
הביעו את דעתם שיש להתיר להורים להכות את ילדיהם, מכות קלות בלבד – ולא פציעות
ואלימות של ממש. בכל העולם מופיעה התופעה של אלימות, ובמיוחד אלימות נוער, והמצב
הולך ורע. בישראל הוחמר המצב מאז קבעה השופטת דורית בייניש בבית המשפט העליון,
בפסק דין משנת 2000 כי הילד הוא אדם בעל זכויות, ואסור להרים עליו יד. במקביל
הוציא משרד החינוך את מגילת זכויות התלמיד ואסר על הוצאת תלמידים מהכיתה ועל
פעולות אחרות של יצירת משמעת בבית הספר. השופטת בייניש קבעה את החלטתה מנימוקים
משפטיים ומוסריים. היא לא ערכה מחקר מוקדם מה יכולה להיות ההשפעה של פסק הדין שלה על
המציאות החברתית במדינת ישראל והיא לא מקיימת מעקב אחרי התוצאות. אף אחד בישראל
אינו עושה מעקב ומחקר כאלה. אני עומד להעלות טענות מסויימות בהמשך דברי, אך אין
שום גוף שיכול לדון בטענותי ולקבוע אם יש בהם צדק, או שהן שטויות. אין גוף שחוקר
את האלימות בבית, את האלימות בבתי הספר, את האלימות במרחבים הציבוריים ואת האלימות
במקומות העבודה (גם מצד העובדים, וגם מצד המעבידים, מנהלי העבודה והמנהלים שמעליהם).
אין גוף שיחקור, יברר את מקורות הרוע ויחפש דרכים להילחם בנגע הזה שפשה בנו.
כשהייתי
אבא צעיר
בשלב זה אני חייב בגילוי נאות: אני הייתי
הורה מכה, לא הורה אלים, הורה מכה. זה היה לפני שהתקבלה הנורמה שאסור להרים יד על
ילד. אני הייתי גם ילד מוכה. אני איני זוכר זאת לאמי לרעה, שהיכתה אותי, אלא את
המיקרים שלא הקשיבה לי ולא טרחה להבין אותי, גם אם רק כעסה עלי ונזפה בי, גם בלי
להעניש אותי. אני הייתי הורה מכה, הכיצד? גידלתי (עם האשה שאיתי) שני ילדים וילדה
אחת. שני הילדים קיבלו מכות, כשהיו קטנים, פחות מגיל שלוש. כ"א מהם הוכה רק
לעיתים רחוקות מאוד, כאשר לא ניתן היה לרסן אותם בשום דרך אחרת, לא יותר מחמש
פעמים בכל ילדותם. אבל המכות הללו יצרו מצב בו הם חייבים להקשיב לי, ולשמוע בקולי,
גם כשלא מתחשק להם. נוצר מצב של משמעת בבית, ואז לא היה צורך לשוב ולהכות אותם.
אשר לבתי, עליה לא הרמתי יד. אמא שלי ע"ה הזהירה אותי לא לעשות זאת, וגם לא
היה צורך. מספיק היה להרים עליה את הקול, והאפקט הושג. היא היתה ילדה דעתנית
ועקשנית גדולה, אבל החל מגיל מסוים, די נמוך, ניתן היה לקיים איתה דיון ענייני,
בלי להצטרך להפעיל משמעת מלמעלה.
האם נובע מזה שמכות הן חיוניות כדי לגדל
ילד ששומע בקול הוריו? התשובה לכך היא בפירוש שלילית. ניתן לגדל ילדים כהלכה ללא
מכות ונכדי הם דוגמה לכך, אבל אז כשאנו היינו הורים צעירים, לא ידענו שיש
"שיטת אדלר" (או שיטות חינוכיות אחרות) וניתן ללמוד כיצד לטפל בילד
ובמחלוקות עימו, בלי להזדקק לכוח פיזי. הצרה היא שמרבית ההורים בישראל עדיין לא
למדו את "שיטת אדלר" והם נאלצים להתמודד עם הבעייה, ילד מתמרד, כשידיהם
אסורות, והתוצאה היא, לטענתי, אובדן הסמכות ההורית והמורית והתגברות האלימות
בישראל לממדים מפחידים. אולי צריך לחייב בחוק כל זוג הורים לעבור קורס וללמוד איך
להיות הורים טובים, ולא לפגוע בנפשו של הילד, ואולי מספיק להעמיד קורסים כאלה בכל
ישוב וישוב, במחיר סימלי, ומרבית ההורים, אם יבהירו להם את חשיבות העניין, יבואו
ברצון, מתוך אהבתם לילדיהם.
איך
לגדל ילדים בריאים בנפשם
גם להורים שלא למדו את שיטת אדלר, כדאי
להפנים כמה עקרונות, שהשתדלתי (לא תמיד בהצלחה) לשמור בעת שטיפלתי בילדי:
להקשיב: כשיש לך בעייה עם הילד,
עליך להקשיב למה שהוא אומר, גם כשהוא ילד קטן מאוד. אולי הוא צודק. גם אם הוא לא
צודק, חובה להקשיב לו, להקשיב ולהיות אמפאתי. אפשר לנסות להסביר לו במה הוא טועה.
גם אם זה לא יעלה יפה, ילד שיודע שהוריו מקשיבים לו, עצם הידיעה חשובה לתמונת
העולם שהוא יוצר. אגב, צריך להקשיב לילד גם כשאין בעייות ואין מחלוקות. זה קשה. זה
דורש סבלנות, אבל זה חשוב.
להסביר: אסור להטיל על ילד
לפעול, רק משום שאני, ההורה, חושב כך ואני החלטתי כך. צריך להסביר לילד, באורך
רוח, למה אנו דורשים ממנו לפעול בצורה זו או אחרת. בד"כ יש לנו סיבות טובות
והגיוניות לכל מה שאנו דורשים מהילד, וטוב נעשה אם נבהיר אותן לילד, ואפילו בגיל
שהוא, לכאורה, לא מקשיב. שלא לדבר על כך, שאם אין לנו סיבות טובות, סימן שהילד
צודק ואנחנו טועים. גם אחרי העונש, ראוי לשבת עם הילד, לומר לו שאנו אוהבים אותו
גם אחרי שעשה מה שעשה, להבהיר לו מה הוא עשה לא בסדר ולזכור תמיד, גם ברגע של כעס
איום, לא לומר לילד שהוא רע, אלא שהוא עשה מעשה רע.
להיות
צודק: מה
שאני זוכר בבירור, יותר מכך שקיבלתי מכות, הוא שחשתי עוול על כך שאמא שלי הענישה
אותי כשהיא לא היתה צודקת. יש להניח שברוב המיקרים היא היתה צודקת, ואני כילד קטן,
לא הייתי מסוגל לראות את הדברים מנקודת מבט של מבוגרים. אבל רצוי מאוד שכל הורה,
לפני שהוא מתפרץ על ילדו, יעצור לבדוק היטב, אם הוא צודק ואולי יש פה אי-הבנה.
אולי יש פה פגיעה באגו של ההורה ולכן הוא מתעצבן ויוצא מדעתו ללא פרופורציה למה
שהילד עשה. כל הורה צריך לבדוק אולי הילד עשה מה שעשה מתוך טעות, או היסח הדעת, או
חוסר ידיעה. יש להעניש, או לנזוף, רק על מעשים שנעשו בזדון, או לפחות כאשר הילד
היה מודע לכך שמה שהוא עושה לא יתקבל יפה ע"י אנשים אחרים. היכרתי משפחה שבה
האם היתה ביקורתית מאוד כלפי הבת הגדולה וסלחנית מאוד כלפי הבן הצעיר. הנערה סבלה
מאוד מחוסר הצדק ביחס של אימה. בעניין זה ישנו הסיפור של בריז'יט בארדו, אליו אגיע
אולי באחד הימים.
עונש
מינימלי:
לא להיסחף בכעס, אלא לעשות את המינימום הדרוש כדי שהילד יבין, ואולי אפילו יפנים,
שהוא עשה משהו רע. כאשר הכיתי אחד מילדי, היתה זו מכה קלה, שאינה משאירה סימן
אדום. עצם המכה היא פגיעה בילד, ואין צורך לגרום לילד כאב. הורים רבים תולים את
תקוותיהם בכך שהילד שלהם יהיה חכם מהם, טוב מהם ויגשים את מה שהם לא הצליחו להגשים
בחייהם. וכשהילד עושה מעשה שטות, הם נכנסים למצב של אכזבה וגוערים בילד: איך יכולת
לעשות דבר כזה?! עיצרו לפני שאתם ניסחפים.
לא
לצרוח ולא להעליב: לפי החוקים של מדינת ישראל, לצרוח על הילד זה בסדר. להעליב אותו
ולפגוע בו – זה מותר. לתחושתי, צעקות יכולות להיות פוגעניות ומזיקות יותר ממכה
קלה. רצוי לא לכעוס. זה לעיתים בלתי אפשרי. אבל רצוי מאוד שההורה יבהיר לילד: אני
כועס עליך בגלל מה שעשית - ולא לצרוח בכעס. ילד שמביא את הוריו לצריחות, מרגיש שיש
לו שליטה עליהם ולכן הוא לא יימנע מלחזור על המעשה הרע שעשה. היכרתי משפחה אחת, בה
האב היה נוהג, כשילד סרח, לתת לו מכה על כף היד, ואז לעבור לסדר היום כאילו כלום
לא קרה. הילד היה בוכה, נירגע, והכל היו ממשיכים בשלהם, כאילו זה מעולם לא קרה.
לעומת זאת האם, מעולם לא הרימה יד על ילד, אבל כשאחד הילדים היה עושה משהו שלא
כשורה, היא היתה מתחילה בסידרת צריחות נוראות, עם עלבונות, כשכל בני הבית עומדים
קפואים וסובלים. הצריחות היו נימשכות זמן רב, וגם אחר כך, כל בני הבית הסתובבו
בבית בתחושה קשה, כל היום. הפגיעה בילד ע"י האם, היתה קשה בהרבה מהפגיעה של
האב המכה.
לא
להיכנס למאבק ראש בראש: ילדים רבים מביאים את הקונפליקט למצב של ראש בראש. ההורה
דורש ממנו לעשות משהו, והילד עומד בשלו: לא אעשה. זה מצב קשה, שדורש שאחד הצדדים
ייכנע. לכן רצוי מאוד שלא להיקלע למצב כזה, עד כמה שאפשר. תבדוק את עצמך, אולי זה
רק רצון שלך להשליט את האגו שלך על זה של הילד. אפשר להגיד: אתה לא רוצה לעשות? אז
יקרה כך וכך. להוביל למצב, שהילד לא יאהב אותו, אבל לצאת מן המאבק של ראש בראש.
(זה משיטת אדלר)
העונש
הטבעי:
עצם הטלת עונש על ילד, היא כבר בפני עצמה מעשה פוגעני. חוקי, אבל לא רצוי. התוצאה
היא לרוב שהילד כועס על ההורה המעניש ולא על עצמו, על המעשה הרע שעשה. במידת האפשר
רצוי לסובב את הדברים כך שהילד יגלה בעצמו שהמעשה הנלוז שלו גרם לתוצאה לא טובה
עבורו. זה העונש הטבעי, העונש שבא מעצמו, ולא כתגובה של הורה נירגז. (גם זה משיטת
אדלר)
לעודד
ולשבח: חשוב
לא רק לגעור ולהעניש על מעשים שליליים, חשוב גם לתת עידוד למעשים חיוביים, לשבח את
הילד כשהוא עושה את הטוב, ולא לקבל אות זה כמובן מאליו. לחבק, לנשק ולומר: איזה
ילד טוב אתה שעשית כך וכך.
הילד
הוא אדם קטן
העיקרון שעליו עומדים מתנגדי ההכאות הוא:
הילד הוא אדם קטן, ויש לו זכויות. מי שקבע את העיקרון הזה הוא ... (תבחרו לכם תואר
גנאי כרצונכם). הילד הוא אדם קטן מאוד. הילד הוא יצור אנושי, שעדיין לא הפך לבוגר,
והוא פועל לפעמים באופן לא רציונלי ולא סביר. תפקידנו כהורים לאהוב אותו, לטפל בו,
להאכיל אותו, ללמד אותו ולחנך אותו כך שיגדל ויהיה אדם בוגר. לשלוח אותו לחיים בלי
חינוך זה כמו לשלוח אותו בחורף הקר בלא בגדים, ואולי יותר גרוע. אם מניחים מראש
שהוא אדם בוגר, בעל שיקול דעת ובעל זכויות, אי אפשר לחנך אותו.
ילד, כשהוא בא לעולם, חושב שהכל שלו
ובשבילו, ואינו מכיר בזכויותיהם של האחרים. בשלב זה יש לחנך אותו שיבין שגם
לאחרים, אחים, ילדים אחרים בגן, יש זכויות כמו לו. צריך לחנך אותו שלא ינסה להשתלט
על הכל, להטיל אימה על האחרים ולגזול מהם את חפציהם. אחר כך יש לחנך אותו להכיר באחרים
כשווים לו וללמוד לשתף עימם פעולה, לעזור להם ולהיעזר בהם בעצמו. את כל אלה קשה
מאוד לחנך בגיל הזה ע"י הסברים ומילים טובות בלבד. הילד חייב ללמוד ולהפנים
שיש מעשים, שאם הוא עושה אותם, התוצאה תהיה רעה מבחינתו.
נכון שלילד יש זכויות, אבל לא הזכות לפעול
כרצונו השרירותי. אדרבא, יש לו את הזכות לקבל חינוך שיכשיר אותו להיות אדם בוגר
ולא סוציומאט, שסובל משום שכולם שונאים אותו. זכותו לגדול להיות אדם מתורבת,
שמסוגל לפעול בחברה באופן הרמוני, ולא בריון אלים, או פושע.
הילד לא נולד רע. אישיותו מתעצבת בשנים
הראשונות לחייו והוא הופך להיות טוב, או רע, בהתאם למה שקלט בהיותו פעוט. הילד
זקוק למיגבלות, אבל הוא מנסה כל הזמן לשבור אותן. הילד כל הזמן מנסה את הוריו,
לראות עד להיכן הוא יכול ללכת. אם אנו, ההורים והמורים, איננו מציבים בפניו חוקים,
מיסגרות ומיגבלות, זה לא עושה אותו מאושר. הוא סובל מזה שאיננו יודע מה מותר ומה
אסור. וכשיגדל, יגלה מה אסור כשיבוא לידי קונפליקט עם הסובבים אותו, או כשיגיע
לבית הסוהר. וזה בדיוק מה שהחברה שלנו גורמת, בישראל, וגם במדינות אחרות.
גם
בבית הספר
איני רוצה להיכנס לדיון מעמיק בנושא
החינוך. זכויות הילד הפכו בבית הספר לזכות התלמיד לדבר בטלפון הסלולארי כל הזמן,
לא להקשיב בשיעור, להציק לתלמידים אחרים ולהפריע למורה בכיתה. אותם ילדים שגדלו
בבית בלא חינוך, מגיעים לבית הספר ומונעים מן המורים ללמד. צריך לשנות את המצב
בבתי ההורים. צריך להעמיד כלים בידי המורים לקיים את הלימודים. צריך לטפל באלימות
בבתי הספר, שגם היא תוצאה של החינוך בבית, חינוך ללא מיגבלות.
מן הראוי להזכיר שיש, פה ושם, גם ילדים
מרדניים והורסניים. את אלה יש להפנות לטיפול מתאים, שכן הורים אינם מסוגלים לטפל
בהם בעצמם. אבל אלה מיקרים נדירים. רוב הילדים הופכים ילדים רעים רק בשל חוסר ההצלחה
של הוריהם לחנך אותם.
לסיכום
אני לא בעד אלימות כלפי ילדים חסרי ישע.
אני בעד חינוך ההורים לטיפול נכון בילדיהם. אני בעד לשקול מכות קלות, שאינן
כואבות. אני בעד גוף שיפקח על המצב, יחקור יאסוף משוב על המצב המידרדר, ויתווה
מדיניות - דבר שאינו נעשה כיום.
תוספת
מאוחרת
המאמר הזה ניכתב לפני כמה ימים. היום פורסם
בעיתון "הארץ" כי במחקר שעשתה ד"ר מרג'ורי גונו,
פסיכולוגית ממכללת קלווין במישיגן בקרב 179 מתבגרים, היא מצאה כי ילדים שהוריהם
נהגו נהגו להכותם עד גיל 6, מצליחים יותר אחר כך בבית הספר ונוטים יותר לפעילות חברתית חיובית, כמו התנדבות בקהילה, וכן ללימודים
גבוהים, מאשר אלה שלא הוכו כלל. אלה
שהוכו מגיל 7 עד 11 אמנם הצליחו יותר בבית הספר מאלה שלא ספגו מכות כלל, אך גם היו מעורבים יותר בקטטות למיניהן. המתבגרים
שאמרו שהוריהם עדיין מרביצים להם רשמו
תוצאות שליליות בכל התחומים.
המאמר הזה מופיע ברשת בכתובת:
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
האם אני צודק? אל תסכימו אתי. אתם יכולים לכתוב תגובה לשלוח אותה אלי, אל הדוא"ל שלי, המופיע בהמשך. אל
תשכחו לכתוב את שימכם בתחילת התגובה, או בסופה. כמו כן, בהמשך הפוסט הזה יש כפתור תגובות
(או Comments). אתם יכולים לעשות עליו
קליק ולכתוב שם את התגובה שלכם.
אם ברצונכם לקבל בדוא"ל הודעה על כל פוסט חדש
– שילחו אלי מסר בדוא"ל, עם הכותרת "שלח לי את ההודעות על כל פרסום
בבלוג שלך", לכתובת:
תגיות:
חינוך,
ילדים, תובנות, מחשבות והגיגים, פסיכולוגיה, הורים וילדים, שיטת אדלר, משפחה, בג"ץ,
הארץ
פורסם
בבלוג שלי ב"תפוז" בתאריך 11 בינואר 2010. מאז היו 1,605 כניסות לפוסט הזה ב"תפוז" וגם 175
תגובות (שאבדו)
עד
אז היו 221,448 כניסות לבלוג שלי ב"תפוז"
כתבו משהו
השבמחקואל תשכחו לכתוב את שמכם
יוסי רגב